<h1>ראבי"ה סימן תתקכ"ב</h1>
<h2>דף ד:</h2>
אני אליעזר הלוי המגיע ליד רבותיי אגרת מורי אלוף אבא כאשר ציוני. ואתה מורי הרב ר' ברוך השב לי האיגרת על יד המקדים כי לא דקדקתי בה עדיין ואל תניח. ועל אשר כתב מורי אבי כי הודה לו העד שחתם אני פלוני סופר ועד שהוא לא כתב הגט כי אם אחד מתלמידיו. דעתי נוטה שאם לא אמר הבעל לאותו שכתב הגט להיות סופר, פסול הגט דהילכתא כר' יוסי דמילי לא מימסרו לשליח ואפילו באומר אמרו כדאיתא בפרק התקבל (ס"ז א') וכ"ש הכא. ובפרק מי שאחזו (ע"ב א') מסקינן נמי הכי עד שישמעו קולו לאפוקי ממאן דאמר מודה ר' יוסי באומר אמרו. ואפילו לבי תלתא נמי לא (וכו') כדאיתא התם (ס"ו ב'). וכן פסקו פר"ח ורבינו האלפסי. ומשום בזיון דבעל הטעם מפורש בפרק כל הגט (כ"ט א') לרב, ולשמואל משום מילי לא מימסרו לשליח. אבל ילמדנו רבינו, אם אמר הבעל לסופר שכתב הגט לכתוב והוא עשה כאשר צווהו, ולעד שצווה רק לחתום ולא להיות סופר גם הוא חתם רק כאשר צוהו אך שחתם בטעות סופר ועד, ולא היה לו לחתום כי אם עד, מיפסל בהכי או לאו. מי הוי כמזוייף מתוכו או לאו. לשאילת שלום לא דמי דזימנין דפסול כדאיתא בגיטין (פ"ז א') ובבסוף בבא בתרא (קע"ו א'). דהכא אין לתלות ששני העדים העידו על השלישי שסופר היה דהם לא באו להעיד אלא בדבר שבין הבעל ולאשה כדאמ' בפרק האשה (כתובות כ"ד ב') איבעי להו מהו להעלות משטרות ליוחסין היכי דמי אילימא דכתיב' ביה אני פלוני [כהן] עד מאן קמסהיד עילויה אלא דכת' וכו'. ואין חילוק בין ב' לג' וד' דמאן קמסהיד עליה בכל עניין. וההוא שמעת' דאכולה מילתא מסהדי ליכא לאקשויי עלה משאילת שלום. ופשוט. ואין חפצי להאריך עתה. ועל זאת השיב מורי הרב אבי שנית. שלום כפול ומכופל אל רבותיי הרב ר' יהודה ב"ר קלונימוס והרב ר' משה ב"ר מרדכי והרב ר' ברוך, כחפץ החתום למטה. הנני מודיעכם כל העניין כאשר הגידו לי העדים. תחילה אמר(ו) לשלשה כתבו ותנו לאשתי גט ומינה את ר' ברוך לקבלו וליתנו לה. וכתב אחד מן הג' הגט, ולאחר שכתבו חזר בו העד ולא רצה לחתום מפני היראה. וחזר הבעל ולקח עד אחר במקומו וצירף עם ב' העדים הראשונים ואמר להם תנו גט זה לאשתי. ומינה את העדים ר' ברוך כבראשונה ליתנו לה והעדים חתמו אך שהשלישי כתב סופר ועד והוא לא היה סופר. נ"ל דכשר אך ימחק סופר מתוך הגט דאין צריך לכתוב בשום גט שיש עליו ג' עדים סופר ועד כי אם במקום שיש רק עד אחד חתום אז צריך לכתוב השני סופר ועד, דחתם סופר שנינו (פ"ח א'), ואכתב סופר ועד קאי דהשתא איכא ב' עדים. דה"ג בפרק התקבל בסופו (ס"ז א') ומחתמי ליה חד מהנך סהדי וסופר בהדייהו, והוי גט פסול דאין בו אלא עד אחד חתום מהנך דקאמר להו הבעל, דאי בהדייהו מחתמי סופר משום כיסופא משום הא ליכא למיפסליה דהא חתימי ביה תרי סהדי דאמר להו בעל לחתום ובהכי נכשר הגט וחתימת סופר כמאן דליתיה ולקפידא אין לחוש דנימא לא ניחא לבעל דידע בגירושין, דבלאו הכי ידע כשנכתב הגט. והכא שמינה שלשתן אם טעה וכתב סופר אין בכך כלום. והכי נמי תנן (ס"ו ב') אמר לעשרה כתבו גט לאשתי אחד כותב ושנים חותמין והכותב אין צריך לחתום. עוד אומר אני הואיל דלשלשה אמר כתבו הם נעשו שלוחי' אמרי' להו לכתוב גט אחר גט עד שיבוא גט לידה בכשרות. כדאמר רב נחמן פרק התקבל (ס"ג ב') אמר רב נחמן כותבין ונותנין אפילו ק' פעמים בלא ידיעת הבעל דלא עשו עדים שליחות' עד שיעשו אותו בהכשר. ואין לבעל למסור קלף וקולמוס לידם כי אם במקום שהוא עצמו נותנו מידו לידה, אבל היכא דאמר לג' הם שלוחין שלו והרי הם במקומו. ואפילו מסירת הקולמוס והקלף והדיו איני יודע מנלן. דהא תנן (ס"ו א') מי שהיה מושלך בבור ואמר כל השומע קולו יכתוב גט לאשתו הרי אלו יכתבו ויתנו. והכא לא נתן לא קלף ולא כלום. וזה אינו מבטל בפי' אך שמח ואומר אם יתנו לי פעם שנית [לא] אכתוב לה גט. וזה דומה לההוא [ל"ד ע"א] דאמר ברוך הטוב והמטיב דבגלוי דעתא לאו כלום הוא. ולולא מפני כבודכם שהגיד לי מר שלמה זה שאתם בקשתם לי להשיב מה המעשה הזה, הייתי שותק מפני היראה. ולבני שבבינגא תודיעו דבריי. יואל ב"ר יצחק ז"ל. כל איש אשר יקרב לדבר בשלום הרב הקדוש האל שהרי' בידים, ירחץ במי שלג שמלות יחלף גם ראש יגלח מספריים, ואני בחסד רב אני בטוח אם אכנוס תבן לתוך עפריים, משען ומשענה לבית אפרים, הרב ר' אליעזר בבית שערים, כל מחשכים לו כצהריים, מאיר בסוד תנור ובין כיריים, זכה בהקומץ ובשיריים, בראש ובתווך ובאחוריים, בו יוטהרו בעלי יסוריים, רצוי לרוב זרע אתוי נהריים, מדיו וכסותו רקמת מצרים, תולע וארגמן וראש שירים, טובות יהו עפות כציפורים, אליו מזומן ועד ליטריים, שלום לך שלום מלא כוריים, שלום לך הואל וקח ככריים, שלום שלום כפול ומכופל, לראש מורי המפולפל, הרב ר' אליעזר, אשר לו הנזר, על ראשו, והציץ על מצחו, לעשות ציצין ופרחים לתורה. והנני עבדך ברוך הבא להודיעך שלא נפנינו לעיין בדבריכם על דבר הגט. ואף כי יראתי מהביט אל דברי הגאון אביך כדי להשיב כי מי אני לבא לפני שער המלך בלבוש שק. ולכאורה כשרו וישרו דבריכם בעיני אשר כתב אין צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם אחרי שהעדים מצויין לקיימו. וכן מקובלני מרבותיי. ואף לזאת יחרד לבי ויתר, שעת חירום הוא עתה, והוי כסתם יהודה וגליל. וגם מפני שהוא מכשיר הגט שאחד כתב סופר ועד ולא היה סופר. ולא נהירא לי דהא מודה ר' אליעזר במזוייף מתוכו שהוא פסול. ואע"ג שהוא אינו נאמן לומר איני סופר אני, דלא אתי על פה ומרע לשטרא, מיהו איכא עדים אחרים שאומרים שאינו סופר. ואע"ג שגם הם חתומין בגט, הם לא באו בחתימתן להעיד שהוא סופר. ולשאילת שלום לא דמי כמו שכתב אדוני. ואפילו אם להטות ולדחות, צריך לחוש באיסור אשת איש. כדאמרינן ביש נוחלין (קל"ה א') ההוא דהוה מוחזק(ת) לן דלית ליה אחי אמר רב יוסף למאי ניחוש וכו' עד אם הקילו בשבויה נקל באשת איש א"ל רבא לרב נתן בר אמי חייש לה. ע"כ טוב להסתלק מן הספק ולכתוב גט אחר ולשלוח על ידי יהודי. והצור ישפות שלום לנו ולכל ישראל.
על אשר נסתפקתם הרי אין יכול לומר השליח שנתמנה ליתנו לה בפני נכתב ובפני נחתם, אין בכך כלום. דבין לרבה דאית ליה לפי שאין בקיאין לשמה ובין לרבא דאמר לפי שאין עדים מצויין לקיימו, הא קיימא לן (ד' ב') דרבה אית ליה לרבא. ולרבה לאחר שלמדו ליכא בינייהו כלום דהכל בקיאין לשמה ואין לחוש אלא לקיום. וממגנצא לקולוניא איכא שיירתא ושכיחי לקיימו וכל יושבי על הריינוס קרוי מדינה אחת, בלע"ז קונטריד"א. ודווקא נקט מתניתין המביא ממדינה למדינה במדינת הים צריך וכו' ורבן שמעון דאמר אפילו מהגמוני' להגמוני' היינו היכא דמקפידין זה על זה דלא שכיחי שיירתא כדאמרינן בגמרא. הרי לך דמהגמוניא להגמוניא הוי מדינה אחת [ו]אין צריך לומר בפני נכתב היכא דאין מקפידין זה על זה. הילכך מקולוניא ועד שפירא קרוי מדינה אחת ואין צריך לומר כלום דהא שכיחי שיירתא אז אפילו רבה מודה בהא לאחר שלמדו. ובזמן הזה הוא אחר שלמדו. ואם לחשך אדם לומר הא דרבה בר אבוה דמצריך מערסא לערסא ורב ששת משכונה לשכונה (ו' א'), אינהו כרבה סבירא להו ובלא למדו מיירי, ותדע דרבא מצריך באותה שכונה ומקשינן והאמר לפי שאין עדים מצויין לקיימו ואין מי שיכיר חתימתן, ולרבה בר אבוה ורב ששת לא מקשי (לא) [ד]סבירא להו כרבה דאף משום לשמה מצריך היכא דלא למדו (צריך) לומר בפני נכתב. אי נמי רבה בר אבוה ממחוזא הוה כדאמ' בפרק עושין פסין (כ"ו א') רבה בר אבוה מערב לכולה מחוזא ערסייתא ערסייתא, והיינו דקאמר הכא מערסא לערסא לשון ערסייתא, דלא כפירוש רבינו שלמה, ובני מחוזא. והכי נמי ביבמות בהאשה שהלכה היא ובעלה (קט"ו ב') דהנהו שטרי דנפקי במחוזא דכתב בהו ננאי וכו' ומגבי בהו רבה בר אבוה. א"ת הא אמרינן (ה' א') אליבא דרבה היכא דיכול לומר אע"פ שלמדו צריך לומר משום גזירה שמא יחזור הדבר לקילקולו. פירוש שישכח דבעינן לשמה. ולאו מילתא היא, דכי מעיינת שפיר הא דמקשינן לרבה אי הכי יכול נמי ומשני גזירה שמא יחזור הדבר לקלקולו, אלישנא דאסברתיה קמא דלית ליה דרבה קא מקשי. וכן פירש רבינו שלמה. ומשום הכי נמי איצטריך לדחות ולשנות משום גזירה שמא יחזור הדבר לקלקולו ובשניסת. אבל השתא דאית ליה לרבה כרבא, לא קשיא כלל ממתניית' דקתני בהו יתקיים בחותמיו. והיכא דיכול צריך לומר למביאו ממדינת הים כדקתני בברייתא (שם) המביא גט ממדינת הים ולא אמר בפני נכתב ובפני נחתם אם יש עדים יתקיים בחותמיו הרי לא הוצרכו לומר בפני נכתב להחמיר עליו. פירוש דאפילו במקויים נצרכינן, אלא להקל עליו, והיכא דלא אמר בפני נכתב אז יתקיים בחותמיו ואפילו לרבא אתיא שפיר לאחר שלמדו דאית ליה דרבא ומשום הכי יתקיים בחותמיו ולא חיישינן שמא יחזור הדבר לקלקולו. ואומר אני, הא דקתני בברייתא ולא אמר בפני נכתב וכו', לא מיירי בפיקח ונתחרש דשייך התם לומר ולא יכול כי ההיא דמתני'. ותו דמאי דהוה מברייתא' פריך, דהא לעיל מההיא אקשינן כבר ממתניתין. אלא הכי פירושא היא, הלך למרחוק. או לא. וכי תימא הא (רבנן) [תנן] בפרק שני (ט"ו א') המביא גט ואמר בפני נכתב אבל לא בפני נחתם וכו' פסול ואמרינן בגמרא תנינא ומשני הא קמ"ל דאפילו בדיעבד פסול ואכולהו דמתניתי' מנינו לפסול קאי, והכא תני בברייתא ואם לא אמר יתקיים בחותמיו. תריץ וודאי פסול הוא בדיעבד כל זמן שלא נתקיים בחותמיו אבל כשר לכשיתקיים. ותדע דהכי הוא דקתני במתני' בפני נחתם חציו פסול, פירוש העד אחד חתם בפני ולא העד השני פסול, (והא) [ואמר] רב חסדא בגמרא אפילו שנים מן השוק מעידין על חתימת השני פסול מ"ט או כולו בקייום הגט או כולו כתקנת חכמים. אלמא אם היו שנים מעידים על חתימת שני עדים כשר והוי כולו בקייום הגט, ואע"ג דהמביא אינו יכול לומר בפני נחתם כולו. וכ"ש לרבא ורב אשי (דמיקל) [דמקילי] טפי מרב חסדא. וכל זה שדנתי דאם לא מצי שליח לומר בפני נכתב בפני נחתם דפסול הוא עד שמביא עדים לקיימו, היינו בהמביא ממדינה למדינה במדינת הים דלא שכיחי שיירתא לקיימו. אבל במדינה אחת דשכיחי שיירתא כי האי מעשה, אפילו לא אמר בפני נכתב כשר כאשר כתבנו לעיל. ואפילו ממדינה למדינה אמרינן (ו' א') בפלוגתא דרב ושמואל דכולי עלמא בעינן לקייומי וכיון דאיכא מתיבת' משכח שכיחי שיירתא ולא צריך למימר כלום. ומדשלח רב אביתר לרב חסדא בני אדם העולים משם לכאן וכו' (שם ב') משמע דסבירא ליה כרב ולא כשמואל. וראייה דלא חיישינן לשמא יחזור הדבר לקילקולו דהא כי מקשי לרב דאמר עשינו עצמינו בבל כארץ ישראל לגיטין מכי אתא רב לבבל, פירוש וקבע ישיבה ושכיחי לקיימו, ומשמע אבל מעיקרא היו מצריכין לומר בפני נכתב אע"ג דגמירי דמשגלה יכניה לבבל והחרש והמסגר עמו לא פסקה תורה מהם ואע"פ [כן] היו מצריכין לומר בפני נכתב דלא שכיחי שיירתא ולא חש שמא יחזור הדבר לקלקולו וישכחו דבעינן לשמה. מיהו יש לומר דאינה ראייה דהואיל ישיבתם בבבל, גמירי, ודינם כארץ ישראל דאין צריכין לומר ולא חיישינן שמא יחזור דבר לקלקולו. וגבי מדינת הים דמתחילה לא גמירי והדר למדו איכא למיגזר. מיהו כאשר כתבתי לעיל נ"ל דלא חיישינן לשמא יחזור הדבר לקילקולו. ובני קולוניא רגילין ללכת במגנצא לשוק לקנות יין ותבואה וסחורות וכן בני מגנצא הולכים ליריד לקולוניא ושכיחי שיירתא ואין צריכין לומר בפני נכתב ובפני נחתם כדא' (שם א') רב חסדא מצריך מקטיספין לבי ארדשיר ומבי ארדשיר לקטיספין לא מצריך, ומפרש טעמא כיון דבני ארדשיר אזלי לשוקא לקטיספין הנך בני קטיספין ידעי בהנך דבני ארדשיר. הרי לך ראייה. ולמקום שהולכין שם לשוק ובני השוק חותמין שם, מכירין בני המקום חתימתן ומצויין לקיימו ותו לא מידי. ואם יש שם מילין השיבני (לדברי) [ודברי] אילו תראה לרבותיי ותודיעני כל דעתכם. ואגידה לכם, דברתי לעדים והודו לי כי העד אשר חתם אני פלוני סופר ועד שהוא לא כתבו כי אם אחד מתלמידיו כתבו. ונעניתי עליו מאד. ומעשה נערות היה כי לא היו יודעין בטיב גיטין. ואני לא נזקקתי מפני הסכנה. וצורינו יורנו אל דרך הטובה שלא נכשל בדברינו.
<h2>דף ה:</h2>
נשאלתי דע לך אדוני מורי ר' אליעזר ב"ר יואל הלוי, כי הגט אשר הובא מקולוניא, גוי הביאו אלי אשר על החתום וכתוב עליו שמינו (אותו) [אותי] שליח למוסרו לה. ובדקתי בהלכות דרב יהודאי וכתוב בהן (גבי ראיותיו גיטין) [גוי דאייתי גיטא] וכריך ויהיב במנא בדיעבד כשר ולכתחילה לא. לכן לא ידענו לעשות. וגם לא נכתב בגט מקום לידתה כי אם (דידה) [דירה]. ועל שני דברים אלו תשיבני דעתך הנקייה ונדעה מה נעשה. ושלום לאוהבי תורתו. ואל ידיחני אדוני על רבותיי אשר אתנו כי תאבתי דעתך לדעת הן או לאו. ושלום ברוך ב"ר שמואל. זאת תשובתי. פלייטון נודף ריח ניחוח, שלח אל החוח, אהבתי לקוח, נידוש בעפר תיחוח, הולך שחוח, איך יקרא פקח קוח, ביד אלופי הגבורה והכח, החרש והמסגר, אונד סוגר עוקר ומתגבר, מה למעיין נובע מקור נשחת. מקור מים חיים מורי הרב ר' ברוך. אמנם כן כתוב בהלכות גדולות, ובפנים אחרות כתוב לי בשאר תשובות בשם רב חנינא גאון. וזהו תורף דבריו, (דהכא) [דרבנן דהשתא] אמרי דגוי דאייתי גיטא וכריך ויהיב במנא בדיעבד כשר כדתניא [גיטין י' ע"ב] ר' שמעון אומר אף אלו כשרין. אבל לא לכתחילה משום דנכרי לאו בן ברית הוא ורב חנינ' אמר אפילו בדיעבד פסול ומפקי מינה אפילו לא ידע גוי בגיטא כגון דרמו במנא ואמטייה לישראל וההוא ישראל יהיב במנא בעידי ישראל ודברי ר' שמעון בחרש שוטה וקטן דאינון בני ברית, אבל גוי פסול (ועתיד) [וצריך] להחזיר את הגט לבעל ויתננו לשליח כשר. זהו יסוד דבריו. ובתשובת רש"י כתוב במעשה באחד שרצה לשלוח גט לאשתו על ידי גוי או לעשותו קבלן, ואומר ר' דלא מהני אלא א"כ אומר לו לישראל לך קבל לי גיטי או לך אמור לפלוני לקבל לי גיטי והוא השיב לה בידי ישראל אני אקבל דלא סמכינן אדייתקי בדאורייתא וגוי פסול לכך כדתנן חוץ מחרש שוטה וקטן ונכרי הלכך אין גיטה גט אלא א"כ אומר לה קבל דסמכי' עלה. וזה (אינו) [איני] יודע אם רש"י רוצה לומר היכא דהוה הגוי ממש שליח ליתן הגט מידו ליד האשה או אפילו להוליכו לישראל שלוח'. לא שאני כדיי לסתור דבריהם ולא לסמוך עלי אכן אשר עם לבבי אכתוב. כי אלו [לא] נתנו טעם לדבריהם הייתי אומר אין משיבין את הארי, (אכך) [אכן] מתוך טעמם היא תשובתם, כי אמר הגאון דדברי ר' שמעון לא קאי אלא אחש"ו, והא ליתה דאחותמיהן גוים קאי בהדי'. ותו דאמרינן לעיל מינה (ט' ב') והא ערכאות של גוים פסולין דאורייתא היא וכו' ועוד מדקתני סיפא ר' שמעון וכו', אלמא דאגוי קאי. והילכתא כר' שמעון וכר' אלעזר, דבשמות מובהקין הוא דפליגי רבנן ור' שמעון דפסלי רבנן לכתחילה משום דחיישי' דלמא סמכינן אחתימה והוה ליה כמזוייף מתוכו. ור' שמעון מכשיר לכתחילה כיון דמובהקין הן. אבל הכא דחתימי ישראל וימסור לה ישראל כשר לכ"ע כיון דגוי אינו שליח למוסרו. ובהלכ' קמייתא דגיטין מוכיח דר' אלעזר מכשיר לכתחילה בעדי מסירה. והאי גוי המוליך לידי ישראל עדיף מחותמייהו גוים אלף ידות לפי ענייותי. והא דתנן (כ"ג א') הכל כשרין להביא וכו' חוץ וכו', פירוש להביא ולמסור קא' כמו כל הבאת גיטין. וכיון דהכי פי' נלמד משם דהבאת גוי לידי ישראל שרי לכתחילה כדאמרינן גבי הכל כשרין (להביא) [לכתוב] את הגט וכו' (כ"ג א') וקתני נכרי פסול וכו' עד והדר אמר רב נחמן לאו מילתא היא דאמרי' דקא פסיל לנכרי לעניין הבאה, מכלל דלעניין כתיבה כשר. אלמא דתנן תנן ודלא תנן כשר. ואין לדחות משום דכתיבה תנן כמו בהבאה ושינה בהבאה מבכתיבה, דאדרבה טפי הוי לן למימר דתניא סיפא לגלויי ארישא. ולא פסלינן כתיבת נכרי אלא לר' אלעזר אבל לר' מאיר כשר, מכתיבת דנכרי לר' מאיר נלמד אהולכה דגוי היכא דלא ידע בטיב הגט כלל לר' אלעזר מכשיר לכתחילה דכי היכי דסמיך ר' מאיר אחתימה אפילו מצא באישפה (שם), (אפ"ה) [הכי] נמי סמיך ר' אלעזר אמסירה וכ"ש היכא דאיכא חתימי נמי. ולא דמי לטלי גיטך מעל גבי קרקע דהתם טעמא אחרינא הוא. ויש (לדחות) [לדמות] זה דההוא דפרק התקבל (ס"ג א') קטנה שאמרה התקבל לי גיטי אינו גט עד שיגיע גט לידה. ופריך והא (אינו) [אין] קטן עושה שליח וכו' עד מימר אמר תתגרש כל היכא דמיגרשה. ואפילו לפום דחייתא דהתם אדם יודע שאין שליחות לקטן וגמר ונתן לשם הולכה דידיה ולא טעי, הכא נמי אדם יודע שאין שליחות לגוי ולא (טעמא) [טעי] וכל שכן הכא שפיר' שמינה לישראל. ותו ראייה אחריתי. דתנן בבכל מערבין (ל"א ב') השולח את עירובו ביד חרש שוטה וקטן או מי שאינו מודה בעירוב אינו עירוב. ואם אמר [ל]אחד לקבלו הימנו הרי זה עירוב. רק שיעשה שליחותו כדאוקימ' (שם) בעומד ורואהו. אלמא אע"ג דליתיה בשליחות דעירוב, כשר להגיעו ליד (אחד) [אחר]. ואפילו בעירובי תחומין אוקימנ' לה בגמרא, ותני ר' חייא לוקין על עירובי תחומין דבר תורה בפ"ק דעירובין בסופו (י"ז ב'). ואע"ג דההיא דר' חייא היא מגומגמ' מכל מקום ראייה היא ונלמד דכשר גבי גט נמי. ואני זנב לאריות ואתם עשו כמו שנראה לכם האמת כי מימיכם אני שותה. כיוצא בדבר ראיתי בכתב אחד, בסקירה אחת, דמצרכינן גט בקידושין פסולין דאורייתא בלא יציאת קול. מי ישמע לזאת. אמנם יכולים להחמיר כפי חפצם הגאונים. ומעשים בכל יום ששולחים קידושין על ידי גוים ליד ישראל. וקידושי' (בגט) [כגט]. וחלילה להוציא לעז על כולם. ועל פי רבותי' ניהגו. כלל הדבר נ"ל כשר לכתחילה. ותו ראייה, דגרסינן בשילהי מסכת מעילה (כ"א א') שילח ביד חש"ו אם עשו שליחותם בעל הבית מעל. ופרכינן והא לאו בני שליחות נינהו וכו'. עד ר' יוחנן אמר כאותה ששנינו נתנו על גבי הקוף והוליכו הרי זה עירוב, פירוש וכגון דאמר לאחד לקבל, כי היכי דלא תקשי ההוא דעירובין, וכגון שעומד ורואהו, וכיון דאתעביד שליחות הוי עירוב, הכי נמי לגבי מעילה כגון ששלח ביד חרש שוטה וקטן ואמר לאחד לקבל מידו, (והילכת') [והילכך] בעל הבית מעל דאורייתא. ולא כמו שפירשו רבותיי דמעילה דרבנן משום קשיא דבריש פרק הנהנה (מעילה י"ח ב') גמרינן חט חט מתרומה גם לשליחות חש"ו שתרמו אין תרומתן תרומה. דשגגה היא, דבתרומה נמי אם שלח חש"ו לאמור לגדול שיתרום הוי תרומה (דאי עבד) [דאתעביד] שליחות. במעילה נשנית הברייתא בקצרה מבערובין. כי ההיא דהניתזין והניצפין אינן בכי יותן בפ"ק דשבת (י"ב א'). וגבי קשרה בדבר המעמידה [שם ק"א ע"ב]. וכן בע"ז (ע' א') דר' אלעזר ספק ביאה טהור. וכן הרבה ברייתות ומשניות קטועות. ובמנחות פרק שתי הלחם (ק' ב') ובסדר יומא פ"ג (כ"ט ב') אמרינן כיון שסדרו [שלא כמצותו נעשה כמי שסדרו] הקוף [ו]לא מיפסיל רק שיחזור הכהן ויסדרנו. מעשה הקוף אינו כלום. הכי נמי כשר רק שיגמור הדבר בגדול. וא"ת היינו משום שמ(ת)פרק וחוזר וסודרו, כדאמ' בפרק בראשונה (יומא כ"ז ב') א"ר יוחנן זר שסידר את המערכה חייב ומסקינן דזר מפרקה וכהן חוזר וסודרה, וכדאמ' נמי בריש גיטין (ה' ב') ויחזור ויתנו לה ויאמר לה בפני נכתב ובפני נחתם. ולא דמי דהתם סידור דלא בזמנו לא הוי סידור כלל והילכך צריך לחזור ולסדר ואי איפשר סידור בלא פירוק, וכן בתר נתינת גט לא מהני בפני נכתב, הילכך יש לנו לומר ויחזור ויתנו לה ויאמר, דאי איפשר בלא סידור ואמירה. אבל הכא כי מדלית שליחות דגוי מהכא מתקיים השליחות בישראל הנותן גט לידה ואין צריך להחזירו לבעל. ועוד אומר אני שכל הילוך דגט דמקום שאפשר שילך הבעל אצלה או היא אצלו, אלא לא מתקרי דהילוך לפסול דאי איפשר לסלק דבר זה מליתנו לידה או ליד שלוחה. כדאמרינן בסוף פ"ק דזבחים (ט"ו ב') ר' אליעזר אומר מקום שצריך להלוך מחשבה פוסלת, פירוש דזה נקרא הילוך וכו' עד הא חזר והכניסו (ו)הילוך שצריך להלך, פירוש משום דצריך לאמטויי שאי איפשר להקריב ברחוק מן המזבח וגם המזבח אי איפשר לעקור ממקומו דהכל בכתב ה', ולית ליה רצפה מקודשת. הילכך הוי ליה הילוך לפסול ור' אליעזר ורבנן דמתני' דהתם בחדא שיטת' ופליגי אדר' שמעון דאיהו מיקל ומכשיר בהולכה רבתי. מכל מקום שמעינן מהתם [דאי] לא צריך לאמטויי לכולי עלמא כשר דלא הוי הילוך. וכל מקום שהגט שם יכולין לילך שם הבעל והאשה. אפילו אם החזיק השליח בדרך היו הולכין בכל מקום שהוא, [מה שאין] כן במזבח הילכך לא הוי הילוך וכשר. אבל כשהגוי נותן לאשה דמי להולכה זוטרתי כולי עלמא לא פליגי דלא פסל היינו משום דאין נקרא הולכה כלל אבל גט וכתב ונתן והכתיבה הוא העיקר. ובפרק אין בין המודר (ל"ה ב') לא איפשיטא אי כהנים שלוחי דידן נינהו אי שלוחי דרחמנא. ובעי למיפשט (שם ל"ו א') מפיגול, ודחינן אפילו אי שלוחי דידן נינהו שאני התם דכתיב לא יחשב מכל מקום. ורואה אני שהדברים קל וחומר, (אי במקום שסח מיד) [מה במקום שהחמיר] דכתיב לא יחשב מכל מקום, דבר שליחות הוא, לא הוי הילוך הדר הילוך אלא בהילוך שצריך להלך, אע"פ שהילוך מד' עבודות הוא [ו]לא מיפסל, קל וחומר בגוי דדמי לקוף דלא הוי הילוך ליפסול כיון דאינו צריך. והא דאמרינן (זבחים ט"ו א') הוליכו זר והחזירו [כהן] וכו', דהיינו בהילוך שצריך להלך. תדע דגרע גבי זר, דפליגי אי איפשר לתקוני או לאו, וגבי כמי שסדרו הקוף (מנחות ק' ב' יומא כ"ט ב') כולי עלמא מודו דאיפשר לתקוניה דמתני' דסדר הלחם במנחות משנינן לה. ור' יוחנן דאמר (יומא כ"ז ב') זר שסידר המערכה פורקה וחוזר וסודרה סבירא ליה כמאן דאמר איפשר לתקונ'. ואי קשיא הא סבירא ליה לר' יוחנן גופיה בפ"ק דזבחים (שם) אי איפשר לתקוני, יש לומר דהדר ביה משום דהא איתותב (שם). ומיהו גבי מנחה שנקמצה בלילה במנחות (ק' א') ובסדר יומא (כ"ט א') דאמ' תצא לבית השריפה, אי איפשר לתקוניה כדמפרשי' התם דכלי שרת מקדשין שלא בזמנו. אבל בזה (ש)אני מסופק. גט כעובדא דידכו, הלא אתה אפילו קן קולמוסא (גיטין ו' א') לא שמעת ואיך תאמר בפני נכתב ובפני נחתם. וגרע מההוא בעלייה וכו' (שם) וגם שליח ב"ד אני (שם כ"ט ב') אינך יכול לומר. ולא דמי לדתנן (שם ט' א') המביא גט ואינו יכול לומר וכו' אם יש וכו'. ופשיטא. ומטעם זה לא דיברו ההלכות גדולות. ולכתחילה איך נסמוך אקיום עדים בלא נכתב בפני ונחתם. ושמא יש לומר כיון דהילכתא כרבא כדפסק רבינו האלפסי, סמכינן אקיום חותמות נמי לכתחילה היכא דאינו יכול. ושלום אבי העזרי.
<h2>דף י:</h2>
אחר זמן מצאתי שאילות ששאל רבינו משולם ב"ר נתן לר"ת קצת דוגמת שאילת טעות חתימת סופר שכת(ו)ב אבא מורי. ילמדנו רבינו. אדם שאמר לסופר כתוב גט לאשתי ולעדים חתמו ונכתב ונחתם בשנים, ואח"כ מצא הבעל השלישי מן השוק ואמר לו שיחתום וחתם שלא בפניהם, מה תהא עליו. כי יש מפקפקים בדבר מיהא דאמרינן (י' ב') עידי הגט אין חותמין זה בלא זה. ואני אומר כי אמרינן אין חותמין זה שלא בפני זה הני מילי בשנים דדמי לכולכם כדאמרינן (ל"ג ב') והא שנים ככולכם דמו, אבל ביותר משנים דלא דמו לכולכם ליכא למגזר משום כולכם. ועוד אפילו לדברי האומ' הגזירה אפילו ביותר משנים, הני מילי כשהזמין לעדות לכתחילה ד' או ג' אבל [הכא] שלא הזמין לכתחילה כי אם שנים והם חתומין בכשרות מה בכך אמר לאחר חיתום שטרות כתוב מאי באויר' דמגילתא. תשובה. מעתה ועד עולם ברוב שלום יושלם הרב ר' משולם. על דבר הגט אשר אחרי שנחתם בכשרות חתם שלישי מן השוק וחתם שלא בפניהם, ומייתי ראיה מפ"ק דגיטין עדי הגט אין חותמין זה בלא זה ואמר רב אשי גזירה משום כולכם, ומפרשי' כדי שיהו כולם נקבצים ולא יחסר אחד מהן שלא יחתמו כולם כיון שתיקנו זה בלא זה. ואדוני חלק עליהם ואמר הני מילי בשנים אבל אם הם שלשה או יותר חותמין זה בלא זה דאמרינן והא שנים ככולכם דמו. בזאת לא צדקת, גזירת כולכם להיקבץ יחד אינה מועלת אלא ביותר משנים אבל בשנים אין כאן גזיר' חסרון כלל דאי איפשר בלא שנים. והא דאמרינן דהא שנים ככולכם דמו, היינו גבי עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה וליכא למיחש לדילמא אזלי וכתבי דלא מצי כתבי כמו כולכם שחסר אחד מהם דלא מצי כתבו (כולכם) והיה לו לרבן גמליאל דברי ר' בשנים דיכול לבטל כיון דליכא למיחש לחורבה. ואדוני יודע כל זאת וחלילה לי להביא ראייה כי המביא כן אינו אלא מן המתמיהים. אבל מה שכתב באחרונה שאפילו לדברי הפוסלין הני מילי כשהזמין תחילה ג' וד' לעדות, אבל הכא שלא הזמין כי אם שנים ואחר זמן הזמין השלישי שלא בפני עדים הראשונים או בפניהם אלא שכבר חתמו ולא צרפם יחד, בזאת הדין עמו והגט כשר. וראייה לדבר דהא גבי גט [קרח] אמרינן (פ"א ב') דפסול גזירה משום כולכם (ואם) [ואמרינן] (פ"ב א') השלים עליו עבד מן השוק, ולא קאמר בפני הראשונים (וכו') [וכולה] שמעת' מוכחא דלא בעינן בפני הראשונים. ואם כדבריהם היה לנו לחוש שמא לא חתם לפני הראשונים דמה לי בעל ומה לי אחר לעניין השלמה. אלא ודאי מפני שלא הזמינם הבעל יחד לא בעינן בפני הראשונים, אבל אם הזמין יחד בעינן בפני הראשונים. אבל סופר לא בעי הזמנה דבציר מהכי לא מיתכשר. ואפילו שמעו כולם שאמר לעדים חתומו ולסופר כתוב(ו), לזה שלא בפני זה, הוי כאילו צרפם והזמינם יחד דבציר מהכי לא מיתכשר. וגזירת כולכם להרבה עניינים היא ואין הגזירות שוות. ועוד ראייה לדבר. דאמרינן בגיטין (י"ח ב') דכולכם שנים משום עדים וכולם משום תנאי, ואפילו קרוב ופסול כשר. דקיימא לן כר' יוחנן ולא (כריב"ל) [כרשב"ל]. והיינו תנאי דבעי חתימות כולם משום לביישה אי נמי לזכרון דברים. ותיקנו זה בפני זה דלא ליבטל תנאי אלא יחתמו כולם ואפילו קרובים דהא כולכם קאמר. אבל הכא שלא אמר להם ביחד תנאיה דהאי נמי הכי הוה שאינו רוצה שיחתום בפניהם ואינו רוצה לביישה במעמד שלשתם. תדע דאילו אמר לשנים חתומו ולשלישי אמר חתום שלא בפניהם מי לא מכשרינן ליה אם חתם שלא בפניהם ופסלינן ליה אם חתם בפניהם. ואל תשיבוני דאי איפשר זה בלא זה והכי מוכחא שמעת' דעד כותי (י' ב'), דהתם בבציר לא מיתכשיר. והכא נמי נהי דלא פסלינן ליה אם חתם בפניהם כיון שלא הראו קפידא בהדי', מכל מקום מכשרי' ליה בקל וחומר בן בנו של קל וחומר יותר ויותר אם לא חתם בפניהם. ואומר לו לרב ידידיה, שמור ושמעת שלא להוציא לעז על גיטין כשרין, כי בעוונותינו שרבו הרבה עשו כן ונענשו. ואין הדבר נראה לשם שמים, כי פשוט הדבר שיותר כשר הגט כשחתם שלישי שלא בפניהם, ממה שחתם בפניהם. והמצריך אחר מוציא לעז על גיטין הראשונים. ושמעתי שנמצא על ידי רבותינו על זכרון דברים החתימו' בני המלכות אחר חתימות הרבנים, לפרסם הדבר. ושלום.
נשאלתי דע לך אדוני מורי ר' אליעזר ב"ר יואל הלוי, כי הגט אשר הובא מקולוניא, גוי הביאו אלי אשר על החתום וכתוב עליו שמינו (אותו) [אותי] שליח למוסרו לה. ובדקתי בהלכות דרב יהודאי וכתוב בהן (גבי ראיותיו גיטין) [גוי דאייתי גיטא] וכריך ויהיב במנא בדיעבד כשר ולכתחילה לא. לכן לא ידענו לעשות. וגם לא נכתב בגט מקום לידתה כי אם (דידה) [דירה]. ועל שני דברים אלו תשיבני דעתך הנקייה ונדעה מה נעשה. ושלום לאוהבי תורתו. ואל ידיחני אדוני על רבותיי אשר אתנו כי תאבתי דעתך לדעת הן או לאו. ושלום ברוך ב"ר שמואל. זאת תשובתי. פלייטון נודף ריח ניחוח, שלח אל החוח, אהבתי לקוח, נידוש בעפר תיחוח, הולך שחוח, איך יקרא פקח קוח, ביד אלופי הגבורה והכח, החרש והמסגר, אונד סוגר עוקר ומתגבר, מה למעיין נובע מקור נשחת. מקור מים חיים מורי הרב ר' ברוך. אמנם כן כתוב בהלכות גדולות, ובפנים אחרות כתוב לי בשאר תשובות בשם רב חנינא גאון. וזהו תורף דבריו, (דהכא) [דרבנן דהשתא] אמרי דגוי דאייתי גיטא וכריך ויהיב במנא בדיעבד כשר כדתניא [גיטין י' ע"ב] ר' שמעון אומר אף אלו כשרין. אבל לא לכתחילה משום דנכרי לאו בן ברית הוא ורב חנינ' אמר אפילו בדיעבד פסול ומפקי מינה אפילו לא ידע גוי בגיטא כגון דרמו במנא ואמטייה לישראל וההוא ישראל יהיב במנא בעידי ישראל ודברי ר' שמעון בחרש שוטה וקטן דאינון בני ברית, אבל גוי פסול (ועתיד) [וצריך] להחזיר את הגט לבעל ויתננו לשליח כשר. זהו יסוד דבריו. ובתשובת רש"י כתוב במעשה באחד שרצה לשלוח גט לאשתו על ידי גוי או לעשותו קבלן, ואומר ר' דלא מהני אלא א"כ אומר לו לישראל לך קבל לי גיטי או לך אמור לפלוני לקבל לי גיטי והוא השיב לה בידי ישראל אני אקבל דלא סמכינן אדייתקי בדאורייתא וגוי פסול לכך כדתנן חוץ מחרש שוטה וקטן ונכרי הלכך אין גיטה גט אלא א"כ אומר לה קבל דסמכי' עלה. וזה (אינו) [איני] יודע אם רש"י רוצה לומר היכא דהוה הגוי ממש שליח ליתן הגט מידו ליד האשה או אפילו להוליכו לישראל שלוח'. לא שאני כדיי לסתור דבריהם ולא לסמוך עלי אכן אשר עם לבבי אכתוב. כי אלו [לא] נתנו טעם לדבריהם הייתי אומר אין משיבין את הארי, (אכך) [אכן] מתוך טעמם היא תשובתם, כי אמר הגאון דדברי ר' שמעון לא קאי אלא אחש"ו, והא ליתה דאחותמיהן גוים קאי בהדי'. ותו דאמרינן לעיל מינה (ט' ב') והא ערכאות של גוים פסולין דאורייתא היא וכו' ועוד מדקתני סיפא ר' שמעון וכו', אלמא דאגוי קאי. והילכתא כר' שמעון וכר' אלעזר, דבשמות מובהקין הוא דפליגי רבנן ור' שמעון דפסלי רבנן לכתחילה משום דחיישי' דלמא סמכינן אחתימה והוה ליה כמזוייף מתוכו. ור' שמעון מכשיר לכתחילה כיון דמובהקין הן. אבל הכא דחתימי ישראל וימסור לה ישראל כשר לכ"ע כיון דגוי אינו שליח למוסרו. ובהלכ' קמייתא דגיטין מוכיח דר' אלעזר מכשיר לכתחילה בעדי מסירה. והאי גוי המוליך לידי ישראל עדיף מחותמייהו גוים אלף ידות לפי ענייותי. והא דתנן (כ"ג א') הכל כשרין להביא וכו' חוץ וכו', פירוש להביא ולמסור קא' כמו כל הבאת גיטין. וכיון דהכי פי' נלמד משם דהבאת גוי לידי ישראל שרי לכתחילה כדאמרינן גבי הכל כשרין (להביא) [לכתוב] את הגט וכו' (כ"ג א') וקתני נכרי פסול וכו' עד והדר אמר רב נחמן לאו מילתא היא דאמרי' דקא פסיל לנכרי לעניין הבאה, מכלל דלעניין כתיבה כשר. אלמא דתנן תנן ודלא תנן כשר. ואין לדחות משום דכתיבה תנן כמו בהבאה ושינה בהבאה מבכתיבה, דאדרבה טפי הוי לן למימר דתניא סיפא לגלויי ארישא. ולא פסלינן כתיבת נכרי אלא לר' אלעזר אבל לר' מאיר כשר, מכתיבת דנכרי לר' מאיר נלמד אהולכה דגוי היכא דלא ידע בטיב הגט כלל לר' אלעזר מכשיר לכתחילה דכי היכי דסמיך ר' מאיר אחתימה אפילו מצא באישפה (שם), (אפ"ה) [הכי] נמי סמיך ר' אלעזר אמסירה וכ"ש היכא דאיכא חתימי נמי. ולא דמי לטלי גיטך מעל גבי קרקע דהתם טעמא אחרינא הוא. ויש (לדחות) [לדמות] זה דההוא דפרק התקבל (ס"ג א') קטנה שאמרה התקבל לי גיטי אינו גט עד שיגיע גט לידה. ופריך והא (אינו) [אין] קטן עושה שליח וכו' עד מימר אמר תתגרש כל היכא דמיגרשה. ואפילו לפום דחייתא דהתם אדם יודע שאין שליחות לקטן וגמר ונתן לשם הולכה דידיה ולא טעי, הכא נמי אדם יודע שאין שליחות לגוי ולא (טעמא) [טעי] וכל שכן הכא שפיר' שמינה לישראל. ותו ראייה אחריתי. דתנן בבכל מערבין (ל"א ב') השולח את עירובו ביד חרש שוטה וקטן או מי שאינו מודה בעירוב אינו עירוב. ואם אמר [ל]אחד לקבלו הימנו הרי זה עירוב. רק שיעשה שליחותו כדאוקימ' (שם) בעומד ורואהו. אלמא אע"ג דליתיה בשליחות דעירוב, כשר להגיעו ליד (אחד) [אחר]. ואפילו בעירובי תחומין אוקימנ' לה בגמרא, ותני ר' חייא לוקין על עירובי תחומין דבר תורה בפ"ק דעירובין בסופו (י"ז ב'). ואע"ג דההיא דר' חייא היא מגומגמ' מכל מקום ראייה היא ונלמד דכשר גבי גט נמי. ואני זנב לאריות ואתם עשו כמו שנראה לכם האמת כי מימיכם אני שותה. כיוצא בדבר ראיתי בכתב אחד, בסקירה אחת, דמצרכינן גט בקידושין פסולין דאורייתא בלא יציאת קול. מי ישמע לזאת. אמנם יכולים להחמיר כפי חפצם הגאונים. ומעשים בכל יום ששולחים קידושין על ידי גוים ליד ישראל. וקידושי' (בגט) [כגט]. וחלילה להוציא לעז על כולם. ועל פי רבותי' ניהגו. כלל הדבר נ"ל כשר לכתחילה. ותו ראייה, דגרסינן בשילהי מסכת מעילה (כ"א א') שילח ביד חש"ו אם עשו שליחותם בעל הבית מעל. ופרכינן והא לאו בני שליחות נינהו וכו'. עד ר' יוחנן אמר כאותה ששנינו נתנו על גבי הקוף והוליכו הרי זה עירוב, פירוש וכגון דאמר לאחד לקבל, כי היכי דלא תקשי ההוא דעירובין, וכגון שעומד ורואהו, וכיון דאתעביד שליחות הוי עירוב, הכי נמי לגבי מעילה כגון ששלח ביד חרש שוטה וקטן ואמר לאחד לקבל מידו, (והילכת') [והילכך] בעל הבית מעל דאורייתא. ולא כמו שפירשו רבותיי דמעילה דרבנן משום קשיא דבריש פרק הנהנה (מעילה י"ח ב') גמרינן חט חט מתרומה גם לשליחות חש"ו שתרמו אין תרומתן תרומה. דשגגה היא, דבתרומה נמי אם שלח חש"ו לאמור לגדול שיתרום הוי תרומה (דאי עבד) [דאתעביד] שליחות. במעילה נשנית הברייתא בקצרה מבערובין. כי ההיא דהניתזין והניצפין אינן בכי יותן בפ"ק דשבת (י"ב א'). וגבי קשרה בדבר המעמידה [שם ק"א ע"ב]. וכן בע"ז (ע' א') דר' אלעזר ספק ביאה טהור. וכן הרבה ברייתות ומשניות קטועות. ובמנחות פרק שתי הלחם (ק' ב') ובסדר יומא פ"ג (כ"ט ב') אמרינן כיון שסדרו [שלא כמצותו נעשה כמי שסדרו] הקוף [ו]לא מיפסיל רק שיחזור הכהן ויסדרנו. מעשה הקוף אינו כלום. הכי נמי כשר רק שיגמור הדבר בגדול. וא"ת היינו משום שמ(ת)פרק וחוזר וסודרו, כדאמ' בפרק בראשונה (יומא כ"ז ב') א"ר יוחנן זר שסידר את המערכה חייב ומסקינן דזר מפרקה וכהן חוזר וסודרה, וכדאמ' נמי בריש גיטין (ה' ב') ויחזור ויתנו לה ויאמר לה בפני נכתב ובפני נחתם. ולא דמי דהתם סידור דלא בזמנו לא הוי סידור כלל והילכך צריך לחזור ולסדר ואי איפשר סידור בלא פירוק, וכן בתר נתינת גט לא מהני בפני נכתב, הילכך יש לנו לומר ויחזור ויתנו לה ויאמר, דאי איפשר בלא סידור ואמירה. אבל הכא כי מדלית שליחות דגוי מהכא מתקיים השליחות בישראל הנותן גט לידה ואין צריך להחזירו לבעל. ועוד אומר אני שכל הילוך דגט דמקום שאפשר שילך הבעל אצלה או היא אצלו, אלא לא מתקרי דהילוך לפסול דאי איפשר לסלק דבר זה מליתנו לידה או ליד שלוחה. כדאמרינן בסוף פ"ק דזבחים (ט"ו ב') ר' אליעזר אומר מקום שצריך להלוך מחשבה פוסלת, פירוש דזה נקרא הילוך וכו' עד הא חזר והכניסו (ו)הילוך שצריך להלך, פירוש משום דצריך לאמטויי שאי איפשר להקריב ברחוק מן המזבח וגם המזבח אי איפשר לעקור ממקומו דהכל בכתב ה', ולית ליה רצפה מקודשת. הילכך הוי ליה הילוך לפסול ור' אליעזר ורבנן דמתני' דהתם בחדא שיטת' ופליגי אדר' שמעון דאיהו מיקל ומכשיר בהולכה רבתי. מכל מקום שמעינן מהתם [דאי] לא צריך לאמטויי לכולי עלמא כשר דלא הוי הילוך. וכל מקום שהגט שם יכולין לילך שם הבעל והאשה. אפילו אם החזיק השליח בדרך היו הולכין בכל מקום שהוא, [מה שאין] כן במזבח הילכך לא הוי הילוך וכשר. אבל כשהגוי נותן לאשה דמי להולכה זוטרתי כולי עלמא לא פליגי דלא פסל היינו משום דאין נקרא הולכה כלל אבל גט וכתב ונתן והכתיבה הוא העיקר. ובפרק אין בין המודר (ל"ה ב') לא איפשיטא אי כהנים שלוחי דידן נינהו אי שלוחי דרחמנא. ובעי למיפשט (שם ל"ו א') מפיגול, ודחינן אפילו אי שלוחי דידן נינהו שאני התם דכתיב לא יחשב מכל מקום. ורואה אני שהדברים קל וחומר, (אי במקום שסח מיד) [מה במקום שהחמיר] דכתיב לא יחשב מכל מקום, דבר שליחות הוא, לא הוי הילוך הדר הילוך אלא בהילוך שצריך להלך, אע"פ שהילוך מד' עבודות הוא [ו]לא מיפסל, קל וחומר בגוי דדמי לקוף דלא הוי הילוך ליפסול כיון דאינו צריך. והא דאמרינן (זבחים ט"ו א') הוליכו זר והחזירו [כהן] וכו', דהיינו בהילוך שצריך להלך. תדע דגרע גבי זר, דפליגי אי איפשר לתקוני או לאו, וגבי כמי שסדרו הקוף (מנחות ק' ב' יומא כ"ט ב') כולי עלמא מודו דאיפשר לתקוניה דמתני' דסדר הלחם במנחות משנינן לה. ור' יוחנן דאמר (יומא כ"ז ב') זר שסידר המערכה פורקה וחוזר וסודרה סבירא ליה כמאן דאמר איפשר לתקונ'. ואי קשיא הא סבירא ליה לר' יוחנן גופיה בפ"ק דזבחים (שם) אי איפשר לתקוני, יש לומר דהדר ביה משום דהא איתותב (שם). ומיהו גבי מנחה שנקמצה בלילה במנחות (ק' א') ובסדר יומא (כ"ט א') דאמ' תצא לבית השריפה, אי איפשר לתקוניה כדמפרשי' התם דכלי שרת מקדשין שלא בזמנו. אבל בזה (ש)אני מסופק. גט כעובדא דידכו, הלא אתה אפילו קן קולמוסא (גיטין ו' א') לא שמעת ואיך תאמר בפני נכתב ובפני נחתם. וגרע מההוא בעלייה וכו' (שם) וגם שליח ב"ד אני (שם כ"ט ב') אינך יכול לומר. ולא דמי לדתנן (שם ט' א') המביא גט ואינו יכול לומר וכו' אם יש וכו'. ופשיטא. ומטעם זה לא דיברו ההלכות גדולות. ולכתחילה איך נסמוך אקיום עדים בלא נכתב בפני ונחתם. ושמא יש לומר כיון דהילכתא כרבא כדפסק רבינו האלפסי, סמכינן אקיום חותמות נמי לכתחילה היכא דאינו יכול. ושלום אבי העזרי.
הנני שעל החתום נכוני לב על המעשה שהודעתני. ומה שכתוב בהלכות גדולות גוי דאייתי גיטא וכריך ויהיב במנא ודיעבד כשר אבל לא לכתחילה. ובתשו' רבינו חנינאי כתוב דרבנן דהשתא אמרי(נן) דגוי דאייתי גיטא וכריך ויהיב במנא וכו' בדיעבד כשר כדתנן ר' שמעון אומר אף (אילנן) [אלו] כשיר' אבל לא לכתחילה משום דנכרי לאו בר ברית הוא. ורב חנינ' אמר אפילו בדיעבד פסול. ומפקינן מיניה דאפילו לא ידע גוי בגיטא (כיון) [כגון] דרמי במנא ואמטייה לישראל וההוא ישראל יהיב במנא בעידי מסירה. ודברי ר' שמעון בחש"ו דאינון בני ברית אבל בגוי פסול וצריך הגט להחזיר לבעל ויתננו לשליח כשר עכ"ל. ואין נ"ל דברי שניהם, דהא דתנן (י' ב') ר' שמעון אומר אף אילו כשרים, מיירי בשכתב ישראל הגט לשמה וחתמו בגט הגוים בערכאותם והוליכו ישראל ומסרו ליד האשה. ואליב' דר' אליעזר דאמר עידי מסירה כרתי. ומוקי לקמן וכתב לה לשמה אכתב הגט ולא אחתימה וחתימת הגוים כמה דליתנהו. דהכי מקשינן בגמרא אדר' שמעון והאי לאו בר ברית נינהו וא"ר זירא ירד ר' שמעון לשיטתו דר' אלעזר דאמר עידי מסירה כרתי והא מודי ר' אליעזר במזוייף מתוכו ומשני בשמות מובהקין ולא אתי לסמוך על חתימת[ן]. הרי לך דלא מיירי ר' שמעון אלא בחתימת הגוי שחתם, אבל לא כתב ולא הוליך הגוי, כי אם בני ברית דבר כריתה היא, דכתי' הגוי פסול אליב' דר' אליעזר, דאמר בפרק שני הלכה הכל כשרין לכתוב את הגט [ואמ'] בגמרא והתניא נכרי פסול ההיא דר' אליעזר היא דאמר עידי מסירה כרתי והאי ודאי דעתיה דנפשי[ה] קא עביד. פירוש אפילו ישראל עומד על גביו אינו כותב לשמה. וא"ת מאחר שאין דעתו לשמה וגם חתימתו שלא לשמה מאי משני בשמות מובהקין, נהי דלא סמכינן עלייהו מיהו שלא לשמה חתמו והוי מזוייף מתוכו, ואמרינן בתחילת גיטין כי לא בעי ר' אליעזר חתימה לשמה היכא דליכא עדים היכא דאיכא עדים בעי לשמה דמודי ר' אליעזר במזוייף מתוכו. תריץ ודאי דווקא בישראל אע"ג דלא בעי למיחתם לגמרי לר' אליעזר אם חתם שלא לשמה הוי מזוייף מתוכו דבר כריתה הוא, למעוטי חתימת הגוי דלאו בר ישראל ולאו בר כריתה הוא, שלא לשמה דידיה לאו מזוייף הוא מתוכו. ואם נפש אדם לומר אמאי לא סמכינן אנכרי בשישראל עומד על גביו ונימא דלשמה קא כתיב, דפרק אין מעמידין במסכת ע"ז (כ"ז א') דר' יהודה סבירא ליה בעינן מילה לשמה ואהכי פוסל לכותי דמל לשם הר גריזים, אבל נכרי מל ולא אמרי' נכרי אדעת דנפשיה קא עביד. ונ"ל דאיכא למימר כדאמרינן בריש זבחים (ב' ב') דבעינן לשמה... וסתמא נמי לשמה, ורמינהי כל גט שנכתב שלא לשם אשה פסול וסתמא נמי פסול. ומשני זבחים בסתמא הן לשמה עומדין אשה דבסתמא לגירושין קאי, בתמיה, הילכך סתמא פסול. והיינו דפסלינן נכרי לכתוב הואיל ובעינן לשמה והוא (לא) [קא] עביד אדעתי' דנפשי', פירוש דאפילו ישראל אומר לו לכתוב לשמה כתיבתו חשיב כסתמא דישראל ופסול. אבל מילה בישראל בסתמא חשיב כמו שהיה מל לשמה דומיא דזבחים, הילכך גוי המל בסתם וישראל עומד על גביו מילתו כשירה הואיל שאין צריך לו[מר] לו המול לשמה, כמו גבי גט דצריך לומר כתוב לשמה. אבל כותים בפירוש הן מלים שלא לשמה. והא דאמר בפרק השולח גט (מ"ה ב') ס"ת שכתבו גוי יגנז והיינו כשאין ישראל עומד על גביו, דהא אייתי' להא דמתני' דאין לוקחין ספרים תפילין מזוזות מן הגוים וכו' ומשני דליגנז קא', ומתני' בשאין ישראל עומד על גביו (ו)מיירי, אבל ישראל עומד על גביו כשר דסתם ס"ת לשמה קאי לכתוב אזכרותיהן לשמו. ואחרי שביארנו שכתיבת גט ע"י נכרי פסול, נבאר של הולכה לנכרי וליתנה לאשה פסול לדברי הכל... הכל כשרין להביא את הגט חוץ מחש"ו עד והנכרי (כ"ג א') ופ"ה גמר' נכרי דלאו בני כריתה. הרי ביררנו דדברי ר' שמעון דסביר' ליה כר' אליעזר יש לנו לפרש בכתב ישראל והוליך ונתנו לה ולא הגוי. ומה ראייה היא להם מדברי ר' שמעון, כרחוק מזרח למערב. ומה שכתב ר' חנינא גאון כי דברי ר' שמעון אנכרי לא קאי, ליתה כאשר כתב בני אליעזר דחותמין של גוים קאי. והכא בזה המעשה נכתב הגט ונחתם בקולוניא על פי הבעל. והבעל מינה בעדים שליח הרב ר' ברוך, שיקבל הגט מיד הגוי אשר השכיר להביאו למגנצא, שיקבלו מיד הגוי ויתנו לאשתו בעידי מסירה, כשר והגון הוא כמו שכתב בני דהא בנוכרי פסול היינו להביאו וליתנו לידה ולפוטרה. והא דתנן (כ"ג א') נכרי ונתגייר פסול משום דאין תחילתו וסופו בכשרות, ובזה המעשה אין תחילתו בכשרות זה תחילתה דהולכה היתה בגוי, ולא דמי דבמקום שנעשה שליח לפטור אותה ולעשות כריתות ביניהן בעינן אף תחילתו בכשרות, והכא לא נעשה לפוטרה, ושליח שלא ניתן לגירושין הוא כדמוכח פרק כל הגט (כ"ט ב') גבי אבא בר מניומי ששלחו לו ע"י יהודי הגט ליתנו לאשה ומקשי תלמודא והא שליח שלא ניתן לגירושין הוא, הילכך לא קרינן בהאי נכרי תחילתו וסופו.
<h2>דף טו.</h2>
על אשר נסתפקתם הרי אין יכול לומר השליח שנתמנה ליתנו לה בפני נכתב ובפני נחתם, אין בכך כלום. דבין לרבה דאית ליה לפי שאין בקיאין לשמה ובין לרבא דאמר לפי שאין עדים מצויין לקיימו, הא קיימא לן (ד' ב') דרבה אית ליה לרבא. ולרבה לאחר שלמדו ליכא בינייהו כלום דהכל בקיאין לשמה ואין לחוש אלא לקיום. וממגנצא לקולוניא איכא שיירתא ושכיחי לקיימו וכל יושבי על הריינוס קרוי מדינה אחת, בלע"ז קונטריד"א. ודווקא נקט מתניתין המביא ממדינה למדינה במדינת הים צריך וכו' ורבן שמעון דאמר אפילו מהגמוני' להגמוני' היינו היכא דמקפידין זה על זה דלא שכיחי שיירתא כדאמרינן בגמרא. הרי לך דמהגמוניא להגמוניא הוי מדינה אחת [ו]אין צריך לומר בפני נכתב היכא דאין מקפידין זה על זה. הילכך מקולוניא ועד שפירא קרוי מדינה אחת ואין צריך לומר כלום דהא שכיחי שיירתא אז אפילו רבה מודה בהא לאחר שלמדו. ובזמן הזה הוא אחר שלמדו. ואם לחשך אדם לומר הא דרבה בר אבוה דמצריך מערסא לערסא ורב ששת משכונה לשכונה (ו' א'), אינהו כרבה סבירא להו ובלא למדו מיירי, ותדע דרבא מצריך באותה שכונה ומקשינן והאמר לפי שאין עדים מצויין לקיימו ואין מי שיכיר חתימתן, ולרבה בר אבוה ורב ששת לא מקשי (לא) [ד]סבירא להו כרבה דאף משום לשמה מצריך היכא דלא למדו (צריך) לומר בפני נכתב. אי נמי רבה בר אבוה ממחוזא הוה כדאמ' בפרק עושין פסין (כ"ו א') רבה בר אבוה מערב לכולה מחוזא ערסייתא ערסייתא, והיינו דקאמר הכא מערסא לערסא לשון ערסייתא, דלא כפירוש רבינו שלמה, ובני מחוזא. והכי נמי ביבמות בהאשה שהלכה היא ובעלה (קט"ו ב') דהנהו שטרי דנפקי במחוזא דכתב בהו ננאי וכו' ומגבי בהו רבה בר אבוה. א"ת הא אמרינן (ה' א') אליבא דרבה היכא דיכול לומר אע"פ שלמדו צריך לומר משום גזירה שמא יחזור הדבר לקילקולו. פירוש שישכח דבעינן לשמה. ולאו מילתא היא, דכי מעיינת שפיר הא דמקשינן לרבה אי הכי יכול נמי ומשני גזירה שמא יחזור הדבר לקלקולו, אלישנא דאסברתיה קמא דלית ליה דרבה קא מקשי. וכן פירש רבינו שלמה. ומשום הכי נמי איצטריך לדחות ולשנות משום גזירה שמא יחזור הדבר לקלקולו ובשניסת. אבל השתא דאית ליה לרבה כרבא, לא קשיא כלל ממתניית' דקתני בהו יתקיים בחותמיו. והיכא דיכול צריך לומר למביאו ממדינת הים כדקתני בברייתא (שם) המביא גט ממדינת הים ולא אמר בפני נכתב ובפני נחתם אם יש עדים יתקיים בחותמיו הרי לא הוצרכו לומר בפני נכתב להחמיר עליו. פירוש דאפילו במקויים נצרכינן, אלא להקל עליו, והיכא דלא אמר בפני נכתב אז יתקיים בחותמיו ואפילו לרבא אתיא שפיר לאחר שלמדו דאית ליה דרבא ומשום הכי יתקיים בחותמיו ולא חיישינן שמא יחזור הדבר לקלקולו. ואומר אני, הא דקתני בברייתא ולא אמר בפני נכתב וכו', לא מיירי בפיקח ונתחרש דשייך התם לומר ולא יכול כי ההיא דמתני'. ותו דמאי דהוה מברייתא' פריך, דהא לעיל מההיא אקשינן כבר ממתניתין. אלא הכי פירושא היא, הלך למרחוק. או לא. וכי תימא הא (רבנן) [תנן] בפרק שני (ט"ו א') המביא גט ואמר בפני נכתב אבל לא בפני נחתם וכו' פסול ואמרינן בגמרא תנינא ומשני הא קמ"ל דאפילו בדיעבד פסול ואכולהו דמתניתי' מנינו לפסול קאי, והכא תני בברייתא ואם לא אמר יתקיים בחותמיו. תריץ וודאי פסול הוא בדיעבד כל זמן שלא נתקיים בחותמיו אבל כשר לכשיתקיים. ותדע דהכי הוא דקתני במתני' בפני נחתם חציו פסול, פירוש העד אחד חתם בפני ולא העד השני פסול, (והא) [ואמר] רב חסדא בגמרא אפילו שנים מן השוק מעידין על חתימת השני פסול מ"ט או כולו בקייום הגט או כולו כתקנת חכמים. אלמא אם היו שנים מעידים על חתימת שני עדים כשר והוי כולו בקייום הגט, ואע"ג דהמביא אינו יכול לומר בפני נחתם כולו. וכ"ש לרבא ורב אשי (דמיקל) [דמקילי] טפי מרב חסדא. וכל זה שדנתי דאם לא מצי שליח לומר בפני נכתב בפני נחתם דפסול הוא עד שמביא עדים לקיימו, היינו בהמביא ממדינה למדינה במדינת הים דלא שכיחי שיירתא לקיימו. אבל במדינה אחת דשכיחי שיירתא כי האי מעשה, אפילו לא אמר בפני נכתב כשר כאשר כתבנו לעיל. ואפילו ממדינה למדינה אמרינן (ו' א') בפלוגתא דרב ושמואל דכולי עלמא בעינן לקייומי וכיון דאיכא מתיבת' משכח שכיחי שיירתא ולא צריך למימר כלום. ומדשלח רב אביתר לרב חסדא בני אדם העולים משם לכאן וכו' (שם ב') משמע דסבירא ליה כרב ולא כשמואל. וראייה דלא חיישינן לשמא יחזור הדבר לקילקולו דהא כי מקשי לרב דאמר עשינו עצמינו בבל כארץ ישראל לגיטין מכי אתא רב לבבל, פירוש וקבע ישיבה ושכיחי לקיימו, ומשמע אבל מעיקרא היו מצריכין לומר בפני נכתב אע"ג דגמירי דמשגלה יכניה לבבל והחרש והמסגר עמו לא פסקה תורה מהם ואע"פ [כן] היו מצריכין לומר בפני נכתב דלא שכיחי שיירתא ולא חש שמא יחזור הדבר לקלקולו וישכחו דבעינן לשמה. מיהו יש לומר דאינה ראייה דהואיל ישיבתם בבבל, גמירי, ודינם כארץ ישראל דאין צריכין לומר ולא חיישינן שמא יחזור דבר לקלקולו. וגבי מדינת הים דמתחילה לא גמירי והדר למדו איכא למיגזר. מיהו כאשר כתבתי לעיל נ"ל דלא חיישינן לשמא יחזור הדבר לקילקולו. ובני קולוניא רגילין ללכת במגנצא לשוק לקנות יין ותבואה וסחורות וכן בני מגנצא הולכים ליריד לקולוניא ושכיחי שיירתא ואין צריכין לומר בפני נכתב ובפני נחתם כדא' (שם א') רב חסדא מצריך מקטיספין לבי ארדשיר ומבי ארדשיר לקטיספין לא מצריך, ומפרש טעמא כיון דבני ארדשיר אזלי לשוקא לקטיספין הנך בני קטיספין ידעי בהנך דבני ארדשיר. הרי לך ראייה. ולמקום שהולכין שם לשוק ובני השוק חותמין שם, מכירין בני המקום חתימתן ומצויין לקיימו ותו לא מידי. ואם יש שם מילין השיבני (לדברי) [ודברי] אילו תראה לרבותיי ותודיעני כל דעתכם. ואגידה לכם, דברתי לעדים והודו לי כי העד אשר חתם אני פלוני סופר ועד שהוא לא כתבו כי אם אחד מתלמידיו כתבו. ונעניתי עליו מאד. ומעשה נערות היה כי לא היו יודעין בטיב גיטין. ואני לא נזקקתי מפני הסכנה. וצורינו יורנו אל דרך הטובה שלא נכשל בדברינו.
<h2>דף יח:</h2>
אחר זמן מצאתי שאילות ששאל רבינו משולם ב"ר נתן לר"ת קצת דוגמת שאילת טעות חתימת סופר שכת(ו)ב אבא מורי. ילמדנו רבינו. אדם שאמר לסופר כתוב גט לאשתי ולעדים חתמו ונכתב ונחתם בשנים, ואח"כ מצא הבעל השלישי מן השוק ואמר לו שיחתום וחתם שלא בפניהם, מה תהא עליו. כי יש מפקפקים בדבר מיהא דאמרינן (י' ב') עידי הגט אין חותמין זה בלא זה. ואני אומר כי אמרינן אין חותמין זה שלא בפני זה הני מילי בשנים דדמי לכולכם כדאמרינן (ל"ג ב') והא שנים ככולכם דמו, אבל ביותר משנים דלא דמו לכולכם ליכא למגזר משום כולכם. ועוד אפילו לדברי האומ' הגזירה אפילו ביותר משנים, הני מילי כשהזמין לעדות לכתחילה ד' או ג' אבל [הכא] שלא הזמין לכתחילה כי אם שנים והם חתומין בכשרות מה בכך אמר לאחר חיתום שטרות כתוב מאי באויר' דמגילתא. תשובה. מעתה ועד עולם ברוב שלום יושלם הרב ר' משולם. על דבר הגט אשר אחרי שנחתם בכשרות חתם שלישי מן השוק וחתם שלא בפניהם, ומייתי ראיה מפ"ק דגיטין עדי הגט אין חותמין זה בלא זה ואמר רב אשי גזירה משום כולכם, ומפרשי' כדי שיהו כולם נקבצים ולא יחסר אחד מהן שלא יחתמו כולם כיון שתיקנו זה בלא זה. ואדוני חלק עליהם ואמר הני מילי בשנים אבל אם הם שלשה או יותר חותמין זה בלא זה דאמרינן והא שנים ככולכם דמו. בזאת לא צדקת, גזירת כולכם להיקבץ יחד אינה מועלת אלא ביותר משנים אבל בשנים אין כאן גזיר' חסרון כלל דאי איפשר בלא שנים. והא דאמרינן דהא שנים ככולכם דמו, היינו גבי עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה וליכא למיחש לדילמא אזלי וכתבי דלא מצי כתבי כמו כולכם שחסר אחד מהם דלא מצי כתבו (כולכם) והיה לו לרבן גמליאל דברי ר' בשנים דיכול לבטל כיון דליכא למיחש לחורבה. ואדוני יודע כל זאת וחלילה לי להביא ראייה כי המביא כן אינו אלא מן המתמיהים. אבל מה שכתב באחרונה שאפילו לדברי הפוסלין הני מילי כשהזמין תחילה ג' וד' לעדות, אבל הכא שלא הזמין כי אם שנים ואחר זמן הזמין השלישי שלא בפני עדים הראשונים או בפניהם אלא שכבר חתמו ולא צרפם יחד, בזאת הדין עמו והגט כשר. וראייה לדבר דהא גבי גט [קרח] אמרינן (פ"א ב') דפסול גזירה משום כולכם (ואם) [ואמרינן] (פ"ב א') השלים עליו עבד מן השוק, ולא קאמר בפני הראשונים (וכו') [וכולה] שמעת' מוכחא דלא בעינן בפני הראשונים. ואם כדבריהם היה לנו לחוש שמא לא חתם לפני הראשונים דמה לי בעל ומה לי אחר לעניין השלמה. אלא ודאי מפני שלא הזמינם הבעל יחד לא בעינן בפני הראשונים, אבל אם הזמין יחד בעינן בפני הראשונים. אבל סופר לא בעי הזמנה דבציר מהכי לא מיתכשר. ואפילו שמעו כולם שאמר לעדים חתומו ולסופר כתוב(ו), לזה שלא בפני זה, הוי כאילו צרפם והזמינם יחד דבציר מהכי לא מיתכשר. וגזירת כולכם להרבה עניינים היא ואין הגזירות שוות. ועוד ראייה לדבר. דאמרינן בגיטין (י"ח ב') דכולכם שנים משום עדים וכולם משום תנאי, ואפילו קרוב ופסול כשר. דקיימא לן כר' יוחנן ולא (כריב"ל) [כרשב"ל]. והיינו תנאי דבעי חתימות כולם משום לביישה אי נמי לזכרון דברים. ותיקנו זה בפני זה דלא ליבטל תנאי אלא יחתמו כולם ואפילו קרובים דהא כולכם קאמר. אבל הכא שלא אמר להם ביחד תנאיה דהאי נמי הכי הוה שאינו רוצה שיחתום בפניהם ואינו רוצה לביישה במעמד שלשתם. תדע דאילו אמר לשנים חתומו ולשלישי אמר חתום שלא בפניהם מי לא מכשרינן ליה אם חתם שלא בפניהם ופסלינן ליה אם חתם בפניהם. ואל תשיבוני דאי איפשר זה בלא זה והכי מוכחא שמעת' דעד כותי (י' ב'), דהתם בבציר לא מיתכשיר. והכא נמי נהי דלא פסלינן ליה אם חתם בפניהם כיון שלא הראו קפידא בהדי', מכל מקום מכשרי' ליה בקל וחומר בן בנו של קל וחומר יותר ויותר אם לא חתם בפניהם. ואומר לו לרב ידידיה, שמור ושמעת שלא להוציא לעז על גיטין כשרין, כי בעוונותינו שרבו הרבה עשו כן ונענשו. ואין הדבר נראה לשם שמים, כי פשוט הדבר שיותר כשר הגט כשחתם שלישי שלא בפניהם, ממה שחתם בפניהם. והמצריך אחר מוציא לעז על גיטין הראשונים. ושמעתי שנמצא על ידי רבותינו על זכרון דברים החתימו' בני המלכות אחר חתימות הרבנים, לפרסם הדבר. ושלום.
<h2>דף כג.</h2>
נשאלתי דע לך אדוני מורי ר' אליעזר ב"ר יואל הלוי, כי הגט אשר הובא מקולוניא, גוי הביאו אלי אשר על החתום וכתוב עליו שמינו (אותו) [אותי] שליח למוסרו לה. ובדקתי בהלכות דרב יהודאי וכתוב בהן (גבי ראיותיו גיטין) [גוי דאייתי גיטא] וכריך ויהיב במנא בדיעבד כשר ולכתחילה לא. לכן לא ידענו לעשות. וגם לא נכתב בגט מקום לידתה כי אם (דידה) [דירה]. ועל שני דברים אלו תשיבני דעתך הנקייה ונדעה מה נעשה. ושלום לאוהבי תורתו. ואל ידיחני אדוני על רבותיי אשר אתנו כי תאבתי דעתך לדעת הן או לאו. ושלום ברוך ב"ר שמואל. זאת תשובתי. פלייטון נודף ריח ניחוח, שלח אל החוח, אהבתי לקוח, נידוש בעפר תיחוח, הולך שחוח, איך יקרא פקח קוח, ביד אלופי הגבורה והכח, החרש והמסגר, אונד סוגר עוקר ומתגבר, מה למעיין נובע מקור נשחת. מקור מים חיים מורי הרב ר' ברוך. אמנם כן כתוב בהלכות גדולות, ובפנים אחרות כתוב לי בשאר תשובות בשם רב חנינא גאון. וזהו תורף דבריו, (דהכא) [דרבנן דהשתא] אמרי דגוי דאייתי גיטא וכריך ויהיב במנא בדיעבד כשר כדתניא [גיטין י' ע"ב] ר' שמעון אומר אף אלו כשרין. אבל לא לכתחילה משום דנכרי לאו בן ברית הוא ורב חנינ' אמר אפילו בדיעבד פסול ומפקי מינה אפילו לא ידע גוי בגיטא כגון דרמו במנא ואמטייה לישראל וההוא ישראל יהיב במנא בעידי ישראל ודברי ר' שמעון בחרש שוטה וקטן דאינון בני ברית, אבל גוי פסול (ועתיד) [וצריך] להחזיר את הגט לבעל ויתננו לשליח כשר. זהו יסוד דבריו. ובתשובת רש"י כתוב במעשה באחד שרצה לשלוח גט לאשתו על ידי גוי או לעשותו קבלן, ואומר ר' דלא מהני אלא א"כ אומר לו לישראל לך קבל לי גיטי או לך אמור לפלוני לקבל לי גיטי והוא השיב לה בידי ישראל אני אקבל דלא סמכינן אדייתקי בדאורייתא וגוי פסול לכך כדתנן חוץ מחרש שוטה וקטן ונכרי הלכך אין גיטה גט אלא א"כ אומר לה קבל דסמכי' עלה. וזה (אינו) [איני] יודע אם רש"י רוצה לומר היכא דהוה הגוי ממש שליח ליתן הגט מידו ליד האשה או אפילו להוליכו לישראל שלוח'. לא שאני כדיי לסתור דבריהם ולא לסמוך עלי אכן אשר עם לבבי אכתוב. כי אלו [לא] נתנו טעם לדבריהם הייתי אומר אין משיבין את הארי, (אכך) [אכן] מתוך טעמם היא תשובתם, כי אמר הגאון דדברי ר' שמעון לא קאי אלא אחש"ו, והא ליתה דאחותמיהן גוים קאי בהדי'. ותו דאמרינן לעיל מינה (ט' ב') והא ערכאות של גוים פסולין דאורייתא היא וכו' ועוד מדקתני סיפא ר' שמעון וכו', אלמא דאגוי קאי. והילכתא כר' שמעון וכר' אלעזר, דבשמות מובהקין הוא דפליגי רבנן ור' שמעון דפסלי רבנן לכתחילה משום דחיישי' דלמא סמכינן אחתימה והוה ליה כמזוייף מתוכו. ור' שמעון מכשיר לכתחילה כיון דמובהקין הן. אבל הכא דחתימי ישראל וימסור לה ישראל כשר לכ"ע כיון דגוי אינו שליח למוסרו. ובהלכ' קמייתא דגיטין מוכיח דר' אלעזר מכשיר לכתחילה בעדי מסירה. והאי גוי המוליך לידי ישראל עדיף מחותמייהו גוים אלף ידות לפי ענייותי. והא דתנן (כ"ג א') הכל כשרין להביא וכו' חוץ וכו', פירוש להביא ולמסור קא' כמו כל הבאת גיטין. וכיון דהכי פי' נלמד משם דהבאת גוי לידי ישראל שרי לכתחילה כדאמרינן גבי הכל כשרין (להביא) [לכתוב] את הגט וכו' (כ"ג א') וקתני נכרי פסול וכו' עד והדר אמר רב נחמן לאו מילתא היא דאמרי' דקא פסיל לנכרי לעניין הבאה, מכלל דלעניין כתיבה כשר. אלמא דתנן תנן ודלא תנן כשר. ואין לדחות משום דכתיבה תנן כמו בהבאה ושינה בהבאה מבכתיבה, דאדרבה טפי הוי לן למימר דתניא סיפא לגלויי ארישא. ולא פסלינן כתיבת נכרי אלא לר' אלעזר אבל לר' מאיר כשר, מכתיבת דנכרי לר' מאיר נלמד אהולכה דגוי היכא דלא ידע בטיב הגט כלל לר' אלעזר מכשיר לכתחילה דכי היכי דסמיך ר' מאיר אחתימה אפילו מצא באישפה (שם), (אפ"ה) [הכי] נמי סמיך ר' אלעזר אמסירה וכ"ש היכא דאיכא חתימי נמי. ולא דמי לטלי גיטך מעל גבי קרקע דהתם טעמא אחרינא הוא. ויש (לדחות) [לדמות] זה דההוא דפרק התקבל (ס"ג א') קטנה שאמרה התקבל לי גיטי אינו גט עד שיגיע גט לידה. ופריך והא (אינו) [אין] קטן עושה שליח וכו' עד מימר אמר תתגרש כל היכא דמיגרשה. ואפילו לפום דחייתא דהתם אדם יודע שאין שליחות לקטן וגמר ונתן לשם הולכה דידיה ולא טעי, הכא נמי אדם יודע שאין שליחות לגוי ולא (טעמא) [טעי] וכל שכן הכא שפיר' שמינה לישראל. ותו ראייה אחריתי. דתנן בבכל מערבין (ל"א ב') השולח את עירובו ביד חרש שוטה וקטן או מי שאינו מודה בעירוב אינו עירוב. ואם אמר [ל]אחד לקבלו הימנו הרי זה עירוב. רק שיעשה שליחותו כדאוקימ' (שם) בעומד ורואהו. אלמא אע"ג דליתיה בשליחות דעירוב, כשר להגיעו ליד (אחד) [אחר]. ואפילו בעירובי תחומין אוקימנ' לה בגמרא, ותני ר' חייא לוקין על עירובי תחומין דבר תורה בפ"ק דעירובין בסופו (י"ז ב'). ואע"ג דההיא דר' חייא היא מגומגמ' מכל מקום ראייה היא ונלמד דכשר גבי גט נמי. ואני זנב לאריות ואתם עשו כמו שנראה לכם האמת כי מימיכם אני שותה. כיוצא בדבר ראיתי בכתב אחד, בסקירה אחת, דמצרכינן גט בקידושין פסולין דאורייתא בלא יציאת קול. מי ישמע לזאת. אמנם יכולים להחמיר כפי חפצם הגאונים. ומעשים בכל יום ששולחים קידושין על ידי גוים ליד ישראל. וקידושי' (בגט) [כגט]. וחלילה להוציא לעז על כולם. ועל פי רבותי' ניהגו. כלל הדבר נ"ל כשר לכתחילה. ותו ראייה, דגרסינן בשילהי מסכת מעילה (כ"א א') שילח ביד חש"ו אם עשו שליחותם בעל הבית מעל. ופרכינן והא לאו בני שליחות נינהו וכו'. עד ר' יוחנן אמר כאותה ששנינו נתנו על גבי הקוף והוליכו הרי זה עירוב, פירוש וכגון דאמר לאחד לקבל, כי היכי דלא תקשי ההוא דעירובין, וכגון שעומד ורואהו, וכיון דאתעביד שליחות הוי עירוב, הכי נמי לגבי מעילה כגון ששלח ביד חרש שוטה וקטן ואמר לאחד לקבל מידו, (והילכת') [והילכך] בעל הבית מעל דאורייתא. ולא כמו שפירשו רבותיי דמעילה דרבנן משום קשיא דבריש פרק הנהנה (מעילה י"ח ב') גמרינן חט חט מתרומה גם לשליחות חש"ו שתרמו אין תרומתן תרומה. דשגגה היא, דבתרומה נמי אם שלח חש"ו לאמור לגדול שיתרום הוי תרומה (דאי עבד) [דאתעביד] שליחות. במעילה נשנית הברייתא בקצרה מבערובין. כי ההיא דהניתזין והניצפין אינן בכי יותן בפ"ק דשבת (י"ב א'). וגבי קשרה בדבר המעמידה [שם ק"א ע"ב]. וכן בע"ז (ע' א') דר' אלעזר ספק ביאה טהור. וכן הרבה ברייתות ומשניות קטועות. ובמנחות פרק שתי הלחם (ק' ב') ובסדר יומא פ"ג (כ"ט ב') אמרינן כיון שסדרו [שלא כמצותו נעשה כמי שסדרו] הקוף [ו]לא מיפסיל רק שיחזור הכהן ויסדרנו. מעשה הקוף אינו כלום. הכי נמי כשר רק שיגמור הדבר בגדול. וא"ת היינו משום שמ(ת)פרק וחוזר וסודרו, כדאמ' בפרק בראשונה (יומא כ"ז ב') א"ר יוחנן זר שסידר את המערכה חייב ומסקינן דזר מפרקה וכהן חוזר וסודרה, וכדאמ' נמי בריש גיטין (ה' ב') ויחזור ויתנו לה ויאמר לה בפני נכתב ובפני נחתם. ולא דמי דהתם סידור דלא בזמנו לא הוי סידור כלל והילכך צריך לחזור ולסדר ואי איפשר סידור בלא פירוק, וכן בתר נתינת גט לא מהני בפני נכתב, הילכך יש לנו לומר ויחזור ויתנו לה ויאמר, דאי איפשר בלא סידור ואמירה. אבל הכא כי מדלית שליחות דגוי מהכא מתקיים השליחות בישראל הנותן גט לידה ואין צריך להחזירו לבעל. ועוד אומר אני שכל הילוך דגט דמקום שאפשר שילך הבעל אצלה או היא אצלו, אלא לא מתקרי דהילוך לפסול דאי איפשר לסלק דבר זה מליתנו לידה או ליד שלוחה. כדאמרינן בסוף פ"ק דזבחים (ט"ו ב') ר' אליעזר אומר מקום שצריך להלוך מחשבה פוסלת, פירוש דזה נקרא הילוך וכו' עד הא חזר והכניסו (ו)הילוך שצריך להלך, פירוש משום דצריך לאמטויי שאי איפשר להקריב ברחוק מן המזבח וגם המזבח אי איפשר לעקור ממקומו דהכל בכתב ה', ולית ליה רצפה מקודשת. הילכך הוי ליה הילוך לפסול ור' אליעזר ורבנן דמתני' דהתם בחדא שיטת' ופליגי אדר' שמעון דאיהו מיקל ומכשיר בהולכה רבתי. מכל מקום שמעינן מהתם [דאי] לא צריך לאמטויי לכולי עלמא כשר דלא הוי הילוך. וכל מקום שהגט שם יכולין לילך שם הבעל והאשה. אפילו אם החזיק השליח בדרך היו הולכין בכל מקום שהוא, [מה שאין] כן במזבח הילכך לא הוי הילוך וכשר. אבל כשהגוי נותן לאשה דמי להולכה זוטרתי כולי עלמא לא פליגי דלא פסל היינו משום דאין נקרא הולכה כלל אבל גט וכתב ונתן והכתיבה הוא העיקר. ובפרק אין בין המודר (ל"ה ב') לא איפשיטא אי כהנים שלוחי דידן נינהו אי שלוחי דרחמנא. ובעי למיפשט (שם ל"ו א') מפיגול, ודחינן אפילו אי שלוחי דידן נינהו שאני התם דכתיב לא יחשב מכל מקום. ורואה אני שהדברים קל וחומר, (אי במקום שסח מיד) [מה במקום שהחמיר] דכתיב לא יחשב מכל מקום, דבר שליחות הוא, לא הוי הילוך הדר הילוך אלא בהילוך שצריך להלך, אע"פ שהילוך מד' עבודות הוא [ו]לא מיפסל, קל וחומר בגוי דדמי לקוף דלא הוי הילוך ליפסול כיון דאינו צריך. והא דאמרינן (זבחים ט"ו א') הוליכו זר והחזירו [כהן] וכו', דהיינו בהילוך שצריך להלך. תדע דגרע גבי זר, דפליגי אי איפשר לתקוני או לאו, וגבי כמי שסדרו הקוף (מנחות ק' ב' יומא כ"ט ב') כולי עלמא מודו דאיפשר לתקוניה דמתני' דסדר הלחם במנחות משנינן לה. ור' יוחנן דאמר (יומא כ"ז ב') זר שסידר המערכה פורקה וחוזר וסודרה סבירא ליה כמאן דאמר איפשר לתקונ'. ואי קשיא הא סבירא ליה לר' יוחנן גופיה בפ"ק דזבחים (שם) אי איפשר לתקוני, יש לומר דהדר ביה משום דהא איתותב (שם). ומיהו גבי מנחה שנקמצה בלילה במנחות (ק' א') ובסדר יומא (כ"ט א') דאמ' תצא לבית השריפה, אי איפשר לתקוניה כדמפרשי' התם דכלי שרת מקדשין שלא בזמנו. אבל בזה (ש)אני מסופק. גט כעובדא דידכו, הלא אתה אפילו קן קולמוסא (גיטין ו' א') לא שמעת ואיך תאמר בפני נכתב ובפני נחתם. וגרע מההוא בעלייה וכו' (שם) וגם שליח ב"ד אני (שם כ"ט ב') אינך יכול לומר. ולא דמי לדתנן (שם ט' א') המביא גט ואינו יכול לומר וכו' אם יש וכו'. ופשיטא. ומטעם זה לא דיברו ההלכות גדולות. ולכתחילה איך נסמוך אקיום עדים בלא נכתב בפני ונחתם. ושמא יש לומר כיון דהילכתא כרבא כדפסק רבינו האלפסי, סמכינן אקיום חותמות נמי לכתחילה היכא דאינו יכול. ושלום אבי העזרי.
הנני שעל החתום נכוני לב על המעשה שהודעתני. ומה שכתוב בהלכות גדולות גוי דאייתי גיטא וכריך ויהיב במנא ודיעבד כשר אבל לא לכתחילה. ובתשו' רבינו חנינאי כתוב דרבנן דהשתא אמרי(נן) דגוי דאייתי גיטא וכריך ויהיב במנא וכו' בדיעבד כשר כדתנן ר' שמעון אומר אף (אילנן) [אלו] כשיר' אבל לא לכתחילה משום דנכרי לאו בר ברית הוא. ורב חנינ' אמר אפילו בדיעבד פסול. ומפקינן מיניה דאפילו לא ידע גוי בגיטא (כיון) [כגון] דרמי במנא ואמטייה לישראל וההוא ישראל יהיב במנא בעידי מסירה. ודברי ר' שמעון בחש"ו דאינון בני ברית אבל בגוי פסול וצריך הגט להחזיר לבעל ויתננו לשליח כשר עכ"ל. ואין נ"ל דברי שניהם, דהא דתנן (י' ב') ר' שמעון אומר אף אילו כשרים, מיירי בשכתב ישראל הגט לשמה וחתמו בגט הגוים בערכאותם והוליכו ישראל ומסרו ליד האשה. ואליב' דר' אליעזר דאמר עידי מסירה כרתי. ומוקי לקמן וכתב לה לשמה אכתב הגט ולא אחתימה וחתימת הגוים כמה דליתנהו. דהכי מקשינן בגמרא אדר' שמעון והאי לאו בר ברית נינהו וא"ר זירא ירד ר' שמעון לשיטתו דר' אלעזר דאמר עידי מסירה כרתי והא מודי ר' אליעזר במזוייף מתוכו ומשני בשמות מובהקין ולא אתי לסמוך על חתימת[ן]. הרי לך דלא מיירי ר' שמעון אלא בחתימת הגוי שחתם, אבל לא כתב ולא הוליך הגוי, כי אם בני ברית דבר כריתה היא, דכתי' הגוי פסול אליב' דר' אליעזר, דאמר בפרק שני הלכה הכל כשרין לכתוב את הגט [ואמ'] בגמרא והתניא נכרי פסול ההיא דר' אליעזר היא דאמר עידי מסירה כרתי והאי ודאי דעתיה דנפשי[ה] קא עביד. פירוש אפילו ישראל עומד על גביו אינו כותב לשמה. וא"ת מאחר שאין דעתו לשמה וגם חתימתו שלא לשמה מאי משני בשמות מובהקין, נהי דלא סמכינן עלייהו מיהו שלא לשמה חתמו והוי מזוייף מתוכו, ואמרינן בתחילת גיטין כי לא בעי ר' אליעזר חתימה לשמה היכא דליכא עדים היכא דאיכא עדים בעי לשמה דמודי ר' אליעזר במזוייף מתוכו. תריץ ודאי דווקא בישראל אע"ג דלא בעי למיחתם לגמרי לר' אליעזר אם חתם שלא לשמה הוי מזוייף מתוכו דבר כריתה הוא, למעוטי חתימת הגוי דלאו בר ישראל ולאו בר כריתה הוא, שלא לשמה דידיה לאו מזוייף הוא מתוכו. ואם נפש אדם לומר אמאי לא סמכינן אנכרי בשישראל עומד על גביו ונימא דלשמה קא כתיב, דפרק אין מעמידין במסכת ע"ז (כ"ז א') דר' יהודה סבירא ליה בעינן מילה לשמה ואהכי פוסל לכותי דמל לשם הר גריזים, אבל נכרי מל ולא אמרי' נכרי אדעת דנפשיה קא עביד. ונ"ל דאיכא למימר כדאמרינן בריש זבחים (ב' ב') דבעינן לשמה... וסתמא נמי לשמה, ורמינהי כל גט שנכתב שלא לשם אשה פסול וסתמא נמי פסול. ומשני זבחים בסתמא הן לשמה עומדין אשה דבסתמא לגירושין קאי, בתמיה, הילכך סתמא פסול. והיינו דפסלינן נכרי לכתוב הואיל ובעינן לשמה והוא (לא) [קא] עביד אדעתי' דנפשי', פירוש דאפילו ישראל אומר לו לכתוב לשמה כתיבתו חשיב כסתמא דישראל ופסול. אבל מילה בישראל בסתמא חשיב כמו שהיה מל לשמה דומיא דזבחים, הילכך גוי המל בסתם וישראל עומד על גביו מילתו כשירה הואיל שאין צריך לו[מר] לו המול לשמה, כמו גבי גט דצריך לומר כתוב לשמה. אבל כותים בפירוש הן מלים שלא לשמה. והא דאמר בפרק השולח גט (מ"ה ב') ס"ת שכתבו גוי יגנז והיינו כשאין ישראל עומד על גביו, דהא אייתי' להא דמתני' דאין לוקחין ספרים תפילין מזוזות מן הגוים וכו' ומשני דליגנז קא', ומתני' בשאין ישראל עומד על גביו (ו)מיירי, אבל ישראל עומד על גביו כשר דסתם ס"ת לשמה קאי לכתוב אזכרותיהן לשמו. ואחרי שביארנו שכתיבת גט ע"י נכרי פסול, נבאר של הולכה לנכרי וליתנה לאשה פסול לדברי הכל... הכל כשרין להביא את הגט חוץ מחש"ו עד והנכרי (כ"ג א') ופ"ה גמר' נכרי דלאו בני כריתה. הרי ביררנו דדברי ר' שמעון דסביר' ליה כר' אליעזר יש לנו לפרש בכתב ישראל והוליך ונתנו לה ולא הגוי. ומה ראייה היא להם מדברי ר' שמעון, כרחוק מזרח למערב. ומה שכתב ר' חנינא גאון כי דברי ר' שמעון אנכרי לא קאי, ליתה כאשר כתב בני אליעזר דחותמין של גוים קאי. והכא בזה המעשה נכתב הגט ונחתם בקולוניא על פי הבעל. והבעל מינה בעדים שליח הרב ר' ברוך, שיקבל הגט מיד הגוי אשר השכיר להביאו למגנצא, שיקבלו מיד הגוי ויתנו לאשתו בעידי מסירה, כשר והגון הוא כמו שכתב בני דהא בנוכרי פסול היינו להביאו וליתנו לידה ולפוטרה. והא דתנן (כ"ג א') נכרי ונתגייר פסול משום דאין תחילתו וסופו בכשרות, ובזה המעשה אין תחילתו בכשרות זה תחילתה דהולכה היתה בגוי, ולא דמי דבמקום שנעשה שליח לפטור אותה ולעשות כריתות ביניהן בעינן אף תחילתו בכשרות, והכא לא נעשה לפוטרה, ושליח שלא ניתן לגירושין הוא כדמוכח פרק כל הגט (כ"ט ב') גבי אבא בר מניומי ששלחו לו ע"י יהודי הגט ליתנו לאשה ומקשי תלמודא והא שליח שלא ניתן לגירושין הוא, הילכך לא קרינן בהאי נכרי תחילתו וסופו.
<h2>דף כט.</h2>
אני אליעזר הלוי המגיע ליד רבותיי אגרת מורי אלוף אבא כאשר ציוני. ואתה מורי הרב ר' ברוך השב לי האיגרת על יד המקדים כי לא דקדקתי בה עדיין ואל תניח. ועל אשר כתב מורי אבי כי הודה לו העד שחתם אני פלוני סופר ועד שהוא לא כתב הגט כי אם אחד מתלמידיו. דעתי נוטה שאם לא אמר הבעל לאותו שכתב הגט להיות סופר, פסול הגט דהילכתא כר' יוסי דמילי לא מימסרו לשליח ואפילו באומר אמרו כדאיתא בפרק התקבל (ס"ז א') וכ"ש הכא. ובפרק מי שאחזו (ע"ב א') מסקינן נמי הכי עד שישמעו קולו לאפוקי ממאן דאמר מודה ר' יוסי באומר אמרו. ואפילו לבי תלתא נמי לא (וכו') כדאיתא התם (ס"ו ב'). וכן פסקו פר"ח ורבינו האלפסי. ומשום בזיון דבעל הטעם מפורש בפרק כל הגט (כ"ט א') לרב, ולשמואל משום מילי לא מימסרו לשליח. אבל ילמדנו רבינו, אם אמר הבעל לסופר שכתב הגט לכתוב והוא עשה כאשר צווהו, ולעד שצווה רק לחתום ולא להיות סופר גם הוא חתם רק כאשר צוהו אך שחתם בטעות סופר ועד, ולא היה לו לחתום כי אם עד, מיפסל בהכי או לאו. מי הוי כמזוייף מתוכו או לאו. לשאילת שלום לא דמי דזימנין דפסול כדאיתא בגיטין (פ"ז א') ובבסוף בבא בתרא (קע"ו א'). דהכא אין לתלות ששני העדים העידו על השלישי שסופר היה דהם לא באו להעיד אלא בדבר שבין הבעל ולאשה כדאמ' בפרק האשה (כתובות כ"ד ב') איבעי להו מהו להעלות משטרות ליוחסין היכי דמי אילימא דכתיב' ביה אני פלוני [כהן] עד מאן קמסהיד עילויה אלא דכת' וכו'. ואין חילוק בין ב' לג' וד' דמאן קמסהיד עליה בכל עניין. וההוא שמעת' דאכולה מילתא מסהדי ליכא לאקשויי עלה משאילת שלום. ופשוט. ואין חפצי להאריך עתה. ועל זאת השיב מורי הרב אבי שנית. שלום כפול ומכופל אל רבותיי הרב ר' יהודה ב"ר קלונימוס והרב ר' משה ב"ר מרדכי והרב ר' ברוך, כחפץ החתום למטה. הנני מודיעכם כל העניין כאשר הגידו לי העדים. תחילה אמר(ו) לשלשה כתבו ותנו לאשתי גט ומינה את ר' ברוך לקבלו וליתנו לה. וכתב אחד מן הג' הגט, ולאחר שכתבו חזר בו העד ולא רצה לחתום מפני היראה. וחזר הבעל ולקח עד אחר במקומו וצירף עם ב' העדים הראשונים ואמר להם תנו גט זה לאשתי. ומינה את העדים ר' ברוך כבראשונה ליתנו לה והעדים חתמו אך שהשלישי כתב סופר ועד והוא לא היה סופר. נ"ל דכשר אך ימחק סופר מתוך הגט דאין צריך לכתוב בשום גט שיש עליו ג' עדים סופר ועד כי אם במקום שיש רק עד אחד חתום אז צריך לכתוב השני סופר ועד, דחתם סופר שנינו (פ"ח א'), ואכתב סופר ועד קאי דהשתא איכא ב' עדים. דה"ג בפרק התקבל בסופו (ס"ז א') ומחתמי ליה חד מהנך סהדי וסופר בהדייהו, והוי גט פסול דאין בו אלא עד אחד חתום מהנך דקאמר להו הבעל, דאי בהדייהו מחתמי סופר משום כיסופא משום הא ליכא למיפסליה דהא חתימי ביה תרי סהדי דאמר להו בעל לחתום ובהכי נכשר הגט וחתימת סופר כמאן דליתיה ולקפידא אין לחוש דנימא לא ניחא לבעל דידע בגירושין, דבלאו הכי ידע כשנכתב הגט. והכא שמינה שלשתן אם טעה וכתב סופר אין בכך כלום. והכי נמי תנן (ס"ו ב') אמר לעשרה כתבו גט לאשתי אחד כותב ושנים חותמין והכותב אין צריך לחתום. עוד אומר אני הואיל דלשלשה אמר כתבו הם נעשו שלוחי' אמרי' להו לכתוב גט אחר גט עד שיבוא גט לידה בכשרות. כדאמר רב נחמן פרק התקבל (ס"ג ב') אמר רב נחמן כותבין ונותנין אפילו ק' פעמים בלא ידיעת הבעל דלא עשו עדים שליחות' עד שיעשו אותו בהכשר. ואין לבעל למסור קלף וקולמוס לידם כי אם במקום שהוא עצמו נותנו מידו לידה, אבל היכא דאמר לג' הם שלוחין שלו והרי הם במקומו. ואפילו מסירת הקולמוס והקלף והדיו איני יודע מנלן. דהא תנן (ס"ו א') מי שהיה מושלך בבור ואמר כל השומע קולו יכתוב גט לאשתו הרי אלו יכתבו ויתנו. והכא לא נתן לא קלף ולא כלום. וזה אינו מבטל בפי' אך שמח ואומר אם יתנו לי פעם שנית [לא] אכתוב לה גט. וזה דומה לההוא [ל"ד ע"א] דאמר ברוך הטוב והמטיב דבגלוי דעתא לאו כלום הוא. ולולא מפני כבודכם שהגיד לי מר שלמה זה שאתם בקשתם לי להשיב מה המעשה הזה, הייתי שותק מפני היראה. ולבני שבבינגא תודיעו דבריי. יואל ב"ר יצחק ז"ל. כל איש אשר יקרב לדבר בשלום הרב הקדוש האל שהרי' בידים, ירחץ במי שלג שמלות יחלף גם ראש יגלח מספריים, ואני בחסד רב אני בטוח אם אכנוס תבן לתוך עפריים, משען ומשענה לבית אפרים, הרב ר' אליעזר בבית שערים, כל מחשכים לו כצהריים, מאיר בסוד תנור ובין כיריים, זכה בהקומץ ובשיריים, בראש ובתווך ובאחוריים, בו יוטהרו בעלי יסוריים, רצוי לרוב זרע אתוי נהריים, מדיו וכסותו רקמת מצרים, תולע וארגמן וראש שירים, טובות יהו עפות כציפורים, אליו מזומן ועד ליטריים, שלום לך שלום מלא כוריים, שלום לך הואל וקח ככריים, שלום שלום כפול ומכופל, לראש מורי המפולפל, הרב ר' אליעזר, אשר לו הנזר, על ראשו, והציץ על מצחו, לעשות ציצין ופרחים לתורה. והנני עבדך ברוך הבא להודיעך שלא נפנינו לעיין בדבריכם על דבר הגט. ואף כי יראתי מהביט אל דברי הגאון אביך כדי להשיב כי מי אני לבא לפני שער המלך בלבוש שק. ולכאורה כשרו וישרו דבריכם בעיני אשר כתב אין צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם אחרי שהעדים מצויין לקיימו. וכן מקובלני מרבותיי. ואף לזאת יחרד לבי ויתר, שעת חירום הוא עתה, והוי כסתם יהודה וגליל. וגם מפני שהוא מכשיר הגט שאחד כתב סופר ועד ולא היה סופר. ולא נהירא לי דהא מודה ר' אליעזר במזוייף מתוכו שהוא פסול. ואע"ג שהוא אינו נאמן לומר איני סופר אני, דלא אתי על פה ומרע לשטרא, מיהו איכא עדים אחרים שאומרים שאינו סופר. ואע"ג שגם הם חתומין בגט, הם לא באו בחתימתן להעיד שהוא סופר. ולשאילת שלום לא דמי כמו שכתב אדוני. ואפילו אם להטות ולדחות, צריך לחוש באיסור אשת איש. כדאמרינן ביש נוחלין (קל"ה א') ההוא דהוה מוחזק(ת) לן דלית ליה אחי אמר רב יוסף למאי ניחוש וכו' עד אם הקילו בשבויה נקל באשת איש א"ל רבא לרב נתן בר אמי חייש לה. ע"כ טוב להסתלק מן הספק ולכתוב גט אחר ולשלוח על ידי יהודי. והצור ישפות שלום לנו ולכל ישראל.
<h2>דף מה:</h2>
הנני שעל החתום נכוני לב על המעשה שהודעתני. ומה שכתוב בהלכות גדולות גוי דאייתי גיטא וכריך ויהיב במנא ודיעבד כשר אבל לא לכתחילה. ובתשו' רבינו חנינאי כתוב דרבנן דהשתא אמרי(נן) דגוי דאייתי גיטא וכריך ויהיב במנא וכו' בדיעבד כשר כדתנן ר' שמעון אומר אף (אילנן) [אלו] כשיר' אבל לא לכתחילה משום דנכרי לאו בר ברית הוא. ורב חנינ' אמר אפילו בדיעבד פסול. ומפקינן מיניה דאפילו לא ידע גוי בגיטא (כיון) [כגון] דרמי במנא ואמטייה לישראל וההוא ישראל יהיב במנא בעידי מסירה. ודברי ר' שמעון בחש"ו דאינון בני ברית אבל בגוי פסול וצריך הגט להחזיר לבעל ויתננו לשליח כשר עכ"ל. ואין נ"ל דברי שניהם, דהא דתנן (י' ב') ר' שמעון אומר אף אילו כשרים, מיירי בשכתב ישראל הגט לשמה וחתמו בגט הגוים בערכאותם והוליכו ישראל ומסרו ליד האשה. ואליב' דר' אליעזר דאמר עידי מסירה כרתי. ומוקי לקמן וכתב לה לשמה אכתב הגט ולא אחתימה וחתימת הגוים כמה דליתנהו. דהכי מקשינן בגמרא אדר' שמעון והאי לאו בר ברית נינהו וא"ר זירא ירד ר' שמעון לשיטתו דר' אלעזר דאמר עידי מסירה כרתי והא מודי ר' אליעזר במזוייף מתוכו ומשני בשמות מובהקין ולא אתי לסמוך על חתימת[ן]. הרי לך דלא מיירי ר' שמעון אלא בחתימת הגוי שחתם, אבל לא כתב ולא הוליך הגוי, כי אם בני ברית דבר כריתה היא, דכתי' הגוי פסול אליב' דר' אליעזר, דאמר בפרק שני הלכה הכל כשרין לכתוב את הגט [ואמ'] בגמרא והתניא נכרי פסול ההיא דר' אליעזר היא דאמר עידי מסירה כרתי והאי ודאי דעתיה דנפשי[ה] קא עביד. פירוש אפילו ישראל עומד על גביו אינו כותב לשמה. וא"ת מאחר שאין דעתו לשמה וגם חתימתו שלא לשמה מאי משני בשמות מובהקין, נהי דלא סמכינן עלייהו מיהו שלא לשמה חתמו והוי מזוייף מתוכו, ואמרינן בתחילת גיטין כי לא בעי ר' אליעזר חתימה לשמה היכא דליכא עדים היכא דאיכא עדים בעי לשמה דמודי ר' אליעזר במזוייף מתוכו. תריץ ודאי דווקא בישראל אע"ג דלא בעי למיחתם לגמרי לר' אליעזר אם חתם שלא לשמה הוי מזוייף מתוכו דבר כריתה הוא, למעוטי חתימת הגוי דלאו בר ישראל ולאו בר כריתה הוא, שלא לשמה דידיה לאו מזוייף הוא מתוכו. ואם נפש אדם לומר אמאי לא סמכינן אנכרי בשישראל עומד על גביו ונימא דלשמה קא כתיב, דפרק אין מעמידין במסכת ע"ז (כ"ז א') דר' יהודה סבירא ליה בעינן מילה לשמה ואהכי פוסל לכותי דמל לשם הר גריזים, אבל נכרי מל ולא אמרי' נכרי אדעת דנפשיה קא עביד. ונ"ל דאיכא למימר כדאמרינן בריש זבחים (ב' ב') דבעינן לשמה... וסתמא נמי לשמה, ורמינהי כל גט שנכתב שלא לשם אשה פסול וסתמא נמי פסול. ומשני זבחים בסתמא הן לשמה עומדין אשה דבסתמא לגירושין קאי, בתמיה, הילכך סתמא פסול. והיינו דפסלינן נכרי לכתוב הואיל ובעינן לשמה והוא (לא) [קא] עביד אדעתי' דנפשי', פירוש דאפילו ישראל אומר לו לכתוב לשמה כתיבתו חשיב כסתמא דישראל ופסול. אבל מילה בישראל בסתמא חשיב כמו שהיה מל לשמה דומיא דזבחים, הילכך גוי המל בסתם וישראל עומד על גביו מילתו כשירה הואיל שאין צריך לו[מר] לו המול לשמה, כמו גבי גט דצריך לומר כתוב לשמה. אבל כותים בפירוש הן מלים שלא לשמה. והא דאמר בפרק השולח גט (מ"ה ב') ס"ת שכתבו גוי יגנז והיינו כשאין ישראל עומד על גביו, דהא אייתי' להא דמתני' דאין לוקחין ספרים תפילין מזוזות מן הגוים וכו' ומשני דליגנז קא', ומתני' בשאין ישראל עומד על גביו (ו)מיירי, אבל ישראל עומד על גביו כשר דסתם ס"ת לשמה קאי לכתוב אזכרותיהן לשמו. ואחרי שביארנו שכתיבת גט ע"י נכרי פסול, נבאר של הולכה לנכרי וליתנה לאשה פסול לדברי הכל... הכל כשרין להביא את הגט חוץ מחש"ו עד והנכרי (כ"ג א') ופ"ה גמר' נכרי דלאו בני כריתה. הרי ביררנו דדברי ר' שמעון דסביר' ליה כר' אליעזר יש לנו לפרש בכתב ישראל והוליך ונתנו לה ולא הגוי. ומה ראייה היא להם מדברי ר' שמעון, כרחוק מזרח למערב. ומה שכתב ר' חנינא גאון כי דברי ר' שמעון אנכרי לא קאי, ליתה כאשר כתב בני אליעזר דחותמין של גוים קאי. והכא בזה המעשה נכתב הגט ונחתם בקולוניא על פי הבעל. והבעל מינה בעדים שליח הרב ר' ברוך, שיקבל הגט מיד הגוי אשר השכיר להביאו למגנצא, שיקבלו מיד הגוי ויתנו לאשתו בעידי מסירה, כשר והגון הוא כמו שכתב בני דהא בנוכרי פסול היינו להביאו וליתנו לידה ולפוטרה. והא דתנן (כ"ג א') נכרי ונתגייר פסול משום דאין תחילתו וסופו בכשרות, ובזה המעשה אין תחילתו בכשרות זה תחילתה דהולכה היתה בגוי, ולא דמי דבמקום שנעשה שליח לפטור אותה ולעשות כריתות ביניהן בעינן אף תחילתו בכשרות, והכא לא נעשה לפוטרה, ושליח שלא ניתן לגירושין הוא כדמוכח פרק כל הגט (כ"ט ב') גבי אבא בר מניומי ששלחו לו ע"י יהודי הגט ליתנו לאשה ומקשי תלמודא והא שליח שלא ניתן לגירושין הוא, הילכך לא קרינן בהאי נכרי תחילתו וסופו.
<h2>דף סז.</h2>
אני אליעזר הלוי המגיע ליד רבותיי אגרת מורי אלוף אבא כאשר ציוני. ואתה מורי הרב ר' ברוך השב לי האיגרת על יד המקדים כי לא דקדקתי בה עדיין ואל תניח. ועל אשר כתב מורי אבי כי הודה לו העד שחתם אני פלוני סופר ועד שהוא לא כתב הגט כי אם אחד מתלמידיו. דעתי נוטה שאם לא אמר הבעל לאותו שכתב הגט להיות סופר, פסול הגט דהילכתא כר' יוסי דמילי לא מימסרו לשליח ואפילו באומר אמרו כדאיתא בפרק התקבל (ס"ז א') וכ"ש הכא. ובפרק מי שאחזו (ע"ב א') מסקינן נמי הכי עד שישמעו קולו לאפוקי ממאן דאמר מודה ר' יוסי באומר אמרו. ואפילו לבי תלתא נמי לא (וכו') כדאיתא התם (ס"ו ב'). וכן פסקו פר"ח ורבינו האלפסי. ומשום בזיון דבעל הטעם מפורש בפרק כל הגט (כ"ט א') לרב, ולשמואל משום מילי לא מימסרו לשליח. אבל ילמדנו רבינו, אם אמר הבעל לסופר שכתב הגט לכתוב והוא עשה כאשר צווהו, ולעד שצווה רק לחתום ולא להיות סופר גם הוא חתם רק כאשר צוהו אך שחתם בטעות סופר ועד, ולא היה לו לחתום כי אם עד, מיפסל בהכי או לאו. מי הוי כמזוייף מתוכו או לאו. לשאילת שלום לא דמי דזימנין דפסול כדאיתא בגיטין (פ"ז א') ובבסוף בבא בתרא (קע"ו א'). דהכא אין לתלות ששני העדים העידו על השלישי שסופר היה דהם לא באו להעיד אלא בדבר שבין הבעל ולאשה כדאמ' בפרק האשה (כתובות כ"ד ב') איבעי להו מהו להעלות משטרות ליוחסין היכי דמי אילימא דכתיב' ביה אני פלוני [כהן] עד מאן קמסהיד עילויה אלא דכת' וכו'. ואין חילוק בין ב' לג' וד' דמאן קמסהיד עליה בכל עניין. וההוא שמעת' דאכולה מילתא מסהדי ליכא לאקשויי עלה משאילת שלום. ופשוט. ואין חפצי להאריך עתה. ועל זאת השיב מורי הרב אבי שנית. שלום כפול ומכופל אל רבותיי הרב ר' יהודה ב"ר קלונימוס והרב ר' משה ב"ר מרדכי והרב ר' ברוך, כחפץ החתום למטה. הנני מודיעכם כל העניין כאשר הגידו לי העדים. תחילה אמר(ו) לשלשה כתבו ותנו לאשתי גט ומינה את ר' ברוך לקבלו וליתנו לה. וכתב אחד מן הג' הגט, ולאחר שכתבו חזר בו העד ולא רצה לחתום מפני היראה. וחזר הבעל ולקח עד אחר במקומו וצירף עם ב' העדים הראשונים ואמר להם תנו גט זה לאשתי. ומינה את העדים ר' ברוך כבראשונה ליתנו לה והעדים חתמו אך שהשלישי כתב סופר ועד והוא לא היה סופר. נ"ל דכשר אך ימחק סופר מתוך הגט דאין צריך לכתוב בשום גט שיש עליו ג' עדים סופר ועד כי אם במקום שיש רק עד אחד חתום אז צריך לכתוב השני סופר ועד, דחתם סופר שנינו (פ"ח א'), ואכתב סופר ועד קאי דהשתא איכא ב' עדים. דה"ג בפרק התקבל בסופו (ס"ז א') ומחתמי ליה חד מהנך סהדי וסופר בהדייהו, והוי גט פסול דאין בו אלא עד אחד חתום מהנך דקאמר להו הבעל, דאי בהדייהו מחתמי סופר משום כיסופא משום הא ליכא למיפסליה דהא חתימי ביה תרי סהדי דאמר להו בעל לחתום ובהכי נכשר הגט וחתימת סופר כמאן דליתיה ולקפידא אין לחוש דנימא לא ניחא לבעל דידע בגירושין, דבלאו הכי ידע כשנכתב הגט. והכא שמינה שלשתן אם טעה וכתב סופר אין בכך כלום. והכי נמי תנן (ס"ו ב') אמר לעשרה כתבו גט לאשתי אחד כותב ושנים חותמין והכותב אין צריך לחתום. עוד אומר אני הואיל דלשלשה אמר כתבו הם נעשו שלוחי' אמרי' להו לכתוב גט אחר גט עד שיבוא גט לידה בכשרות. כדאמר רב נחמן פרק התקבל (ס"ג ב') אמר רב נחמן כותבין ונותנין אפילו ק' פעמים בלא ידיעת הבעל דלא עשו עדים שליחות' עד שיעשו אותו בהכשר. ואין לבעל למסור קלף וקולמוס לידם כי אם במקום שהוא עצמו נותנו מידו לידה, אבל היכא דאמר לג' הם שלוחין שלו והרי הם במקומו. ואפילו מסירת הקולמוס והקלף והדיו איני יודע מנלן. דהא תנן (ס"ו א') מי שהיה מושלך בבור ואמר כל השומע קולו יכתוב גט לאשתו הרי אלו יכתבו ויתנו. והכא לא נתן לא קלף ולא כלום. וזה אינו מבטל בפי' אך שמח ואומר אם יתנו לי פעם שנית [לא] אכתוב לה גט. וזה דומה לההוא [ל"ד ע"א] דאמר ברוך הטוב והמטיב דבגלוי דעתא לאו כלום הוא. ולולא מפני כבודכם שהגיד לי מר שלמה זה שאתם בקשתם לי להשיב מה המעשה הזה, הייתי שותק מפני היראה. ולבני שבבינגא תודיעו דבריי. יואל ב"ר יצחק ז"ל. כל איש אשר יקרב לדבר בשלום הרב הקדוש האל שהרי' בידים, ירחץ במי שלג שמלות יחלף גם ראש יגלח מספריים, ואני בחסד רב אני בטוח אם אכנוס תבן לתוך עפריים, משען ומשענה לבית אפרים, הרב ר' אליעזר בבית שערים, כל מחשכים לו כצהריים, מאיר בסוד תנור ובין כיריים, זכה בהקומץ ובשיריים, בראש ובתווך ובאחוריים, בו יוטהרו בעלי יסוריים, רצוי לרוב זרע אתוי נהריים, מדיו וכסותו רקמת מצרים, תולע וארגמן וראש שירים, טובות יהו עפות כציפורים, אליו מזומן ועד ליטריים, שלום לך שלום מלא כוריים, שלום לך הואל וקח ככריים, שלום שלום כפול ומכופל, לראש מורי המפולפל, הרב ר' אליעזר, אשר לו הנזר, על ראשו, והציץ על מצחו, לעשות ציצין ופרחים לתורה. והנני עבדך ברוך הבא להודיעך שלא נפנינו לעיין בדבריכם על דבר הגט. ואף כי יראתי מהביט אל דברי הגאון אביך כדי להשיב כי מי אני לבא לפני שער המלך בלבוש שק. ולכאורה כשרו וישרו דבריכם בעיני אשר כתב אין צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם אחרי שהעדים מצויין לקיימו. וכן מקובלני מרבותיי. ואף לזאת יחרד לבי ויתר, שעת חירום הוא עתה, והוי כסתם יהודה וגליל. וגם מפני שהוא מכשיר הגט שאחד כתב סופר ועד ולא היה סופר. ולא נהירא לי דהא מודה ר' אליעזר במזוייף מתוכו שהוא פסול. ואע"ג שהוא אינו נאמן לומר איני סופר אני, דלא אתי על פה ומרע לשטרא, מיהו איכא עדים אחרים שאומרים שאינו סופר. ואע"ג שגם הם חתומין בגט, הם לא באו בחתימתן להעיד שהוא סופר. ולשאילת שלום לא דמי כמו שכתב אדוני. ואפילו אם להטות ולדחות, צריך לחוש באיסור אשת איש. כדאמרינן ביש נוחלין (קל"ה א') ההוא דהוה מוחזק(ת) לן דלית ליה אחי אמר רב יוסף למאי ניחוש וכו' עד אם הקילו בשבויה נקל באשת איש א"ל רבא לרב נתן בר אמי חייש לה. ע"כ טוב להסתלק מן הספק ולכתוב גט אחר ולשלוח על ידי יהודי. והצור ישפות שלום לנו ולכל ישראל.
<h2>דף עב.</h2>
אני אליעזר הלוי המגיע ליד רבותיי אגרת מורי אלוף אבא כאשר ציוני. ואתה מורי הרב ר' ברוך השב לי האיגרת על יד המקדים כי לא דקדקתי בה עדיין ואל תניח. ועל אשר כתב מורי אבי כי הודה לו העד שחתם אני פלוני סופר ועד שהוא לא כתב הגט כי אם אחד מתלמידיו. דעתי נוטה שאם לא אמר הבעל לאותו שכתב הגט להיות סופר, פסול הגט דהילכתא כר' יוסי דמילי לא מימסרו לשליח ואפילו באומר אמרו כדאיתא בפרק התקבל (ס"ז א') וכ"ש הכא. ובפרק מי שאחזו (ע"ב א') מסקינן נמי הכי עד שישמעו קולו לאפוקי ממאן דאמר מודה ר' יוסי באומר אמרו. ואפילו לבי תלתא נמי לא (וכו') כדאיתא התם (ס"ו ב'). וכן פסקו פר"ח ורבינו האלפסי. ומשום בזיון דבעל הטעם מפורש בפרק כל הגט (כ"ט א') לרב, ולשמואל משום מילי לא מימסרו לשליח. אבל ילמדנו רבינו, אם אמר הבעל לסופר שכתב הגט לכתוב והוא עשה כאשר צווהו, ולעד שצווה רק לחתום ולא להיות סופר גם הוא חתם רק כאשר צוהו אך שחתם בטעות סופר ועד, ולא היה לו לחתום כי אם עד, מיפסל בהכי או לאו. מי הוי כמזוייף מתוכו או לאו. לשאילת שלום לא דמי דזימנין דפסול כדאיתא בגיטין (פ"ז א') ובבסוף בבא בתרא (קע"ו א'). דהכא אין לתלות ששני העדים העידו על השלישי שסופר היה דהם לא באו להעיד אלא בדבר שבין הבעל ולאשה כדאמ' בפרק האשה (כתובות כ"ד ב') איבעי להו מהו להעלות משטרות ליוחסין היכי דמי אילימא דכתיב' ביה אני פלוני [כהן] עד מאן קמסהיד עילויה אלא דכת' וכו'. ואין חילוק בין ב' לג' וד' דמאן קמסהיד עליה בכל עניין. וההוא שמעת' דאכולה מילתא מסהדי ליכא לאקשויי עלה משאילת שלום. ופשוט. ואין חפצי להאריך עתה. ועל זאת השיב מורי הרב אבי שנית. שלום כפול ומכופל אל רבותיי הרב ר' יהודה ב"ר קלונימוס והרב ר' משה ב"ר מרדכי והרב ר' ברוך, כחפץ החתום למטה. הנני מודיעכם כל העניין כאשר הגידו לי העדים. תחילה אמר(ו) לשלשה כתבו ותנו לאשתי גט ומינה את ר' ברוך לקבלו וליתנו לה. וכתב אחד מן הג' הגט, ולאחר שכתבו חזר בו העד ולא רצה לחתום מפני היראה. וחזר הבעל ולקח עד אחר במקומו וצירף עם ב' העדים הראשונים ואמר להם תנו גט זה לאשתי. ומינה את העדים ר' ברוך כבראשונה ליתנו לה והעדים חתמו אך שהשלישי כתב סופר ועד והוא לא היה סופר. נ"ל דכשר אך ימחק סופר מתוך הגט דאין צריך לכתוב בשום גט שיש עליו ג' עדים סופר ועד כי אם במקום שיש רק עד אחד חתום אז צריך לכתוב השני סופר ועד, דחתם סופר שנינו (פ"ח א'), ואכתב סופר ועד קאי דהשתא איכא ב' עדים. דה"ג בפרק התקבל בסופו (ס"ז א') ומחתמי ליה חד מהנך סהדי וסופר בהדייהו, והוי גט פסול דאין בו אלא עד אחד חתום מהנך דקאמר להו הבעל, דאי בהדייהו מחתמי סופר משום כיסופא משום הא ליכא למיפסליה דהא חתימי ביה תרי סהדי דאמר להו בעל לחתום ובהכי נכשר הגט וחתימת סופר כמאן דליתיה ולקפידא אין לחוש דנימא לא ניחא לבעל דידע בגירושין, דבלאו הכי ידע כשנכתב הגט. והכא שמינה שלשתן אם טעה וכתב סופר אין בכך כלום. והכי נמי תנן (ס"ו ב') אמר לעשרה כתבו גט לאשתי אחד כותב ושנים חותמין והכותב אין צריך לחתום. עוד אומר אני הואיל דלשלשה אמר כתבו הם נעשו שלוחי' אמרי' להו לכתוב גט אחר גט עד שיבוא גט לידה בכשרות. כדאמר רב נחמן פרק התקבל (ס"ג ב') אמר רב נחמן כותבין ונותנין אפילו ק' פעמים בלא ידיעת הבעל דלא עשו עדים שליחות' עד שיעשו אותו בהכשר. ואין לבעל למסור קלף וקולמוס לידם כי אם במקום שהוא עצמו נותנו מידו לידה, אבל היכא דאמר לג' הם שלוחין שלו והרי הם במקומו. ואפילו מסירת הקולמוס והקלף והדיו איני יודע מנלן. דהא תנן (ס"ו א') מי שהיה מושלך בבור ואמר כל השומע קולו יכתוב גט לאשתו הרי אלו יכתבו ויתנו. והכא לא נתן לא קלף ולא כלום. וזה אינו מבטל בפי' אך שמח ואומר אם יתנו לי פעם שנית [לא] אכתוב לה גט. וזה דומה לההוא [ל"ד ע"א] דאמר ברוך הטוב והמטיב דבגלוי דעתא לאו כלום הוא. ולולא מפני כבודכם שהגיד לי מר שלמה זה שאתם בקשתם לי להשיב מה המעשה הזה, הייתי שותק מפני היראה. ולבני שבבינגא תודיעו דבריי. יואל ב"ר יצחק ז"ל. כל איש אשר יקרב לדבר בשלום הרב הקדוש האל שהרי' בידים, ירחץ במי שלג שמלות יחלף גם ראש יגלח מספריים, ואני בחסד רב אני בטוח אם אכנוס תבן לתוך עפריים, משען ומשענה לבית אפרים, הרב ר' אליעזר בבית שערים, כל מחשכים לו כצהריים, מאיר בסוד תנור ובין כיריים, זכה בהקומץ ובשיריים, בראש ובתווך ובאחוריים, בו יוטהרו בעלי יסוריים, רצוי לרוב זרע אתוי נהריים, מדיו וכסותו רקמת מצרים, תולע וארגמן וראש שירים, טובות יהו עפות כציפורים, אליו מזומן ועד ליטריים, שלום לך שלום מלא כוריים, שלום לך הואל וקח ככריים, שלום שלום כפול ומכופל, לראש מורי המפולפל, הרב ר' אליעזר, אשר לו הנזר, על ראשו, והציץ על מצחו, לעשות ציצין ופרחים לתורה. והנני עבדך ברוך הבא להודיעך שלא נפנינו לעיין בדבריכם על דבר הגט. ואף כי יראתי מהביט אל דברי הגאון אביך כדי להשיב כי מי אני לבא לפני שער המלך בלבוש שק. ולכאורה כשרו וישרו דבריכם בעיני אשר כתב אין צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם אחרי שהעדים מצויין לקיימו. וכן מקובלני מרבותיי. ואף לזאת יחרד לבי ויתר, שעת חירום הוא עתה, והוי כסתם יהודה וגליל. וגם מפני שהוא מכשיר הגט שאחד כתב סופר ועד ולא היה סופר. ולא נהירא לי דהא מודה ר' אליעזר במזוייף מתוכו שהוא פסול. ואע"ג שהוא אינו נאמן לומר איני סופר אני, דלא אתי על פה ומרע לשטרא, מיהו איכא עדים אחרים שאומרים שאינו סופר. ואע"ג שגם הם חתומין בגט, הם לא באו בחתימתן להעיד שהוא סופר. ולשאילת שלום לא דמי כמו שכתב אדוני. ואפילו אם להטות ולדחות, צריך לחוש באיסור אשת איש. כדאמרינן ביש נוחלין (קל"ה א') ההוא דהוה מוחזק(ת) לן דלית ליה אחי אמר רב יוסף למאי ניחוש וכו' עד אם הקילו בשבויה נקל באשת איש א"ל רבא לרב נתן בר אמי חייש לה. ע"כ טוב להסתלק מן הספק ולכתוב גט אחר ולשלוח על ידי יהודי. והצור ישפות שלום לנו ולכל ישראל.
<h2>דף פא:</h2>
אחר זמן מצאתי שאילות ששאל רבינו משולם ב"ר נתן לר"ת קצת דוגמת שאילת טעות חתימת סופר שכת(ו)ב אבא מורי. ילמדנו רבינו. אדם שאמר לסופר כתוב גט לאשתי ולעדים חתמו ונכתב ונחתם בשנים, ואח"כ מצא הבעל השלישי מן השוק ואמר לו שיחתום וחתם שלא בפניהם, מה תהא עליו. כי יש מפקפקים בדבר מיהא דאמרינן (י' ב') עידי הגט אין חותמין זה בלא זה. ואני אומר כי אמרינן אין חותמין זה שלא בפני זה הני מילי בשנים דדמי לכולכם כדאמרינן (ל"ג ב') והא שנים ככולכם דמו, אבל ביותר משנים דלא דמו לכולכם ליכא למגזר משום כולכם. ועוד אפילו לדברי האומ' הגזירה אפילו ביותר משנים, הני מילי כשהזמין לעדות לכתחילה ד' או ג' אבל [הכא] שלא הזמין לכתחילה כי אם שנים והם חתומין בכשרות מה בכך אמר לאחר חיתום שטרות כתוב מאי באויר' דמגילתא. תשובה. מעתה ועד עולם ברוב שלום יושלם הרב ר' משולם. על דבר הגט אשר אחרי שנחתם בכשרות חתם שלישי מן השוק וחתם שלא בפניהם, ומייתי ראיה מפ"ק דגיטין עדי הגט אין חותמין זה בלא זה ואמר רב אשי גזירה משום כולכם, ומפרשי' כדי שיהו כולם נקבצים ולא יחסר אחד מהן שלא יחתמו כולם כיון שתיקנו זה בלא זה. ואדוני חלק עליהם ואמר הני מילי בשנים אבל אם הם שלשה או יותר חותמין זה בלא זה דאמרינן והא שנים ככולכם דמו. בזאת לא צדקת, גזירת כולכם להיקבץ יחד אינה מועלת אלא ביותר משנים אבל בשנים אין כאן גזיר' חסרון כלל דאי איפשר בלא שנים. והא דאמרינן דהא שנים ככולכם דמו, היינו גבי עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה וליכא למיחש לדילמא אזלי וכתבי דלא מצי כתבי כמו כולכם שחסר אחד מהם דלא מצי כתבו (כולכם) והיה לו לרבן גמליאל דברי ר' בשנים דיכול לבטל כיון דליכא למיחש לחורבה. ואדוני יודע כל זאת וחלילה לי להביא ראייה כי המביא כן אינו אלא מן המתמיהים. אבל מה שכתב באחרונה שאפילו לדברי הפוסלין הני מילי כשהזמין תחילה ג' וד' לעדות, אבל הכא שלא הזמין כי אם שנים ואחר זמן הזמין השלישי שלא בפני עדים הראשונים או בפניהם אלא שכבר חתמו ולא צרפם יחד, בזאת הדין עמו והגט כשר. וראייה לדבר דהא גבי גט [קרח] אמרינן (פ"א ב') דפסול גזירה משום כולכם (ואם) [ואמרינן] (פ"ב א') השלים עליו עבד מן השוק, ולא קאמר בפני הראשונים (וכו') [וכולה] שמעת' מוכחא דלא בעינן בפני הראשונים. ואם כדבריהם היה לנו לחוש שמא לא חתם לפני הראשונים דמה לי בעל ומה לי אחר לעניין השלמה. אלא ודאי מפני שלא הזמינם הבעל יחד לא בעינן בפני הראשונים, אבל אם הזמין יחד בעינן בפני הראשונים. אבל סופר לא בעי הזמנה דבציר מהכי לא מיתכשר. ואפילו שמעו כולם שאמר לעדים חתומו ולסופר כתוב(ו), לזה שלא בפני זה, הוי כאילו צרפם והזמינם יחד דבציר מהכי לא מיתכשר. וגזירת כולכם להרבה עניינים היא ואין הגזירות שוות. ועוד ראייה לדבר. דאמרינן בגיטין (י"ח ב') דכולכם שנים משום עדים וכולם משום תנאי, ואפילו קרוב ופסול כשר. דקיימא לן כר' יוחנן ולא (כריב"ל) [כרשב"ל]. והיינו תנאי דבעי חתימות כולם משום לביישה אי נמי לזכרון דברים. ותיקנו זה בפני זה דלא ליבטל תנאי אלא יחתמו כולם ואפילו קרובים דהא כולכם קאמר. אבל הכא שלא אמר להם ביחד תנאיה דהאי נמי הכי הוה שאינו רוצה שיחתום בפניהם ואינו רוצה לביישה במעמד שלשתם. תדע דאילו אמר לשנים חתומו ולשלישי אמר חתום שלא בפניהם מי לא מכשרינן ליה אם חתם שלא בפניהם ופסלינן ליה אם חתם בפניהם. ואל תשיבוני דאי איפשר זה בלא זה והכי מוכחא שמעת' דעד כותי (י' ב'), דהתם בבציר לא מיתכשיר. והכא נמי נהי דלא פסלינן ליה אם חתם בפניהם כיון שלא הראו קפידא בהדי', מכל מקום מכשרי' ליה בקל וחומר בן בנו של קל וחומר יותר ויותר אם לא חתם בפניהם. ואומר לו לרב ידידיה, שמור ושמעת שלא להוציא לעז על גיטין כשרין, כי בעוונותינו שרבו הרבה עשו כן ונענשו. ואין הדבר נראה לשם שמים, כי פשוט הדבר שיותר כשר הגט כשחתם שלישי שלא בפניהם, ממה שחתם בפניהם. והמצריך אחר מוציא לעז על גיטין הראשונים. ושמעתי שנמצא על ידי רבותינו על זכרון דברים החתימו' בני המלכות אחר חתימות הרבנים, לפרסם הדבר. ושלום.
<h2>דף פח.</h2>
אני אליעזר הלוי המגיע ליד רבותיי אגרת מורי אלוף אבא כאשר ציוני. ואתה מורי הרב ר' ברוך השב לי האיגרת על יד המקדים כי לא דקדקתי בה עדיין ואל תניח. ועל אשר כתב מורי אבי כי הודה לו העד שחתם אני פלוני סופר ועד שהוא לא כתב הגט כי אם אחד מתלמידיו. דעתי נוטה שאם לא אמר הבעל לאותו שכתב הגט להיות סופר, פסול הגט דהילכתא כר' יוסי דמילי לא מימסרו לשליח ואפילו באומר אמרו כדאיתא בפרק התקבל (ס"ז א') וכ"ש הכא. ובפרק מי שאחזו (ע"ב א') מסקינן נמי הכי עד שישמעו קולו לאפוקי ממאן דאמר מודה ר' יוסי באומר אמרו. ואפילו לבי תלתא נמי לא (וכו') כדאיתא התם (ס"ו ב'). וכן פסקו פר"ח ורבינו האלפסי. ומשום בזיון דבעל הטעם מפורש בפרק כל הגט (כ"ט א') לרב, ולשמואל משום מילי לא מימסרו לשליח. אבל ילמדנו רבינו, אם אמר הבעל לסופר שכתב הגט לכתוב והוא עשה כאשר צווהו, ולעד שצווה רק לחתום ולא להיות סופר גם הוא חתם רק כאשר צוהו אך שחתם בטעות סופר ועד, ולא היה לו לחתום כי אם עד, מיפסל בהכי או לאו. מי הוי כמזוייף מתוכו או לאו. לשאילת שלום לא דמי דזימנין דפסול כדאיתא בגיטין (פ"ז א') ובבסוף בבא בתרא (קע"ו א'). דהכא אין לתלות ששני העדים העידו על השלישי שסופר היה דהם לא באו להעיד אלא בדבר שבין הבעל ולאשה כדאמ' בפרק האשה (כתובות כ"ד ב') איבעי להו מהו להעלות משטרות ליוחסין היכי דמי אילימא דכתיב' ביה אני פלוני [כהן] עד מאן קמסהיד עילויה אלא דכת' וכו'. ואין חילוק בין ב' לג' וד' דמאן קמסהיד עליה בכל עניין. וההוא שמעת' דאכולה מילתא מסהדי ליכא לאקשויי עלה משאילת שלום. ופשוט. ואין חפצי להאריך עתה. ועל זאת השיב מורי הרב אבי שנית. שלום כפול ומכופל אל רבותיי הרב ר' יהודה ב"ר קלונימוס והרב ר' משה ב"ר מרדכי והרב ר' ברוך, כחפץ החתום למטה. הנני מודיעכם כל העניין כאשר הגידו לי העדים. תחילה אמר(ו) לשלשה כתבו ותנו לאשתי גט ומינה את ר' ברוך לקבלו וליתנו לה. וכתב אחד מן הג' הגט, ולאחר שכתבו חזר בו העד ולא רצה לחתום מפני היראה. וחזר הבעל ולקח עד אחר במקומו וצירף עם ב' העדים הראשונים ואמר להם תנו גט זה לאשתי. ומינה את העדים ר' ברוך כבראשונה ליתנו לה והעדים חתמו אך שהשלישי כתב סופר ועד והוא לא היה סופר. נ"ל דכשר אך ימחק סופר מתוך הגט דאין צריך לכתוב בשום גט שיש עליו ג' עדים סופר ועד כי אם במקום שיש רק עד אחד חתום אז צריך לכתוב השני סופר ועד, דחתם סופר שנינו (פ"ח א'), ואכתב סופר ועד קאי דהשתא איכא ב' עדים. דה"ג בפרק התקבל בסופו (ס"ז א') ומחתמי ליה חד מהנך סהדי וסופר בהדייהו, והוי גט פסול דאין בו אלא עד אחד חתום מהנך דקאמר להו הבעל, דאי בהדייהו מחתמי סופר משום כיסופא משום הא ליכא למיפסליה דהא חתימי ביה תרי סהדי דאמר להו בעל לחתום ובהכי נכשר הגט וחתימת סופר כמאן דליתיה ולקפידא אין לחוש דנימא לא ניחא לבעל דידע בגירושין, דבלאו הכי ידע כשנכתב הגט. והכא שמינה שלשתן אם טעה וכתב סופר אין בכך כלום. והכי נמי תנן (ס"ו ב') אמר לעשרה כתבו גט לאשתי אחד כותב ושנים חותמין והכותב אין צריך לחתום. עוד אומר אני הואיל דלשלשה אמר כתבו הם נעשו שלוחי' אמרי' להו לכתוב גט אחר גט עד שיבוא גט לידה בכשרות. כדאמר רב נחמן פרק התקבל (ס"ג ב') אמר רב נחמן כותבין ונותנין אפילו ק' פעמים בלא ידיעת הבעל דלא עשו עדים שליחות' עד שיעשו אותו בהכשר. ואין לבעל למסור קלף וקולמוס לידם כי אם במקום שהוא עצמו נותנו מידו לידה, אבל היכא דאמר לג' הם שלוחין שלו והרי הם במקומו. ואפילו מסירת הקולמוס והקלף והדיו איני יודע מנלן. דהא תנן (ס"ו א') מי שהיה מושלך בבור ואמר כל השומע קולו יכתוב גט לאשתו הרי אלו יכתבו ויתנו. והכא לא נתן לא קלף ולא כלום. וזה אינו מבטל בפי' אך שמח ואומר אם יתנו לי פעם שנית [לא] אכתוב לה גט. וזה דומה לההוא [ל"ד ע"א] דאמר ברוך הטוב והמטיב דבגלוי דעתא לאו כלום הוא. ולולא מפני כבודכם שהגיד לי מר שלמה זה שאתם בקשתם לי להשיב מה המעשה הזה, הייתי שותק מפני היראה. ולבני שבבינגא תודיעו דבריי. יואל ב"ר יצחק ז"ל. כל איש אשר יקרב לדבר בשלום הרב הקדוש האל שהרי' בידים, ירחץ במי שלג שמלות יחלף גם ראש יגלח מספריים, ואני בחסד רב אני בטוח אם אכנוס תבן לתוך עפריים, משען ומשענה לבית אפרים, הרב ר' אליעזר בבית שערים, כל מחשכים לו כצהריים, מאיר בסוד תנור ובין כיריים, זכה בהקומץ ובשיריים, בראש ובתווך ובאחוריים, בו יוטהרו בעלי יסוריים, רצוי לרוב זרע אתוי נהריים, מדיו וכסותו רקמת מצרים, תולע וארגמן וראש שירים, טובות יהו עפות כציפורים, אליו מזומן ועד ליטריים, שלום לך שלום מלא כוריים, שלום לך הואל וקח ככריים, שלום שלום כפול ומכופל, לראש מורי המפולפל, הרב ר' אליעזר, אשר לו הנזר, על ראשו, והציץ על מצחו, לעשות ציצין ופרחים לתורה. והנני עבדך ברוך הבא להודיעך שלא נפנינו לעיין בדבריכם על דבר הגט. ואף כי יראתי מהביט אל דברי הגאון אביך כדי להשיב כי מי אני לבא לפני שער המלך בלבוש שק. ולכאורה כשרו וישרו דבריכם בעיני אשר כתב אין צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם אחרי שהעדים מצויין לקיימו. וכן מקובלני מרבותיי. ואף לזאת יחרד לבי ויתר, שעת חירום הוא עתה, והוי כסתם יהודה וגליל. וגם מפני שהוא מכשיר הגט שאחד כתב סופר ועד ולא היה סופר. ולא נהירא לי דהא מודה ר' אליעזר במזוייף מתוכו שהוא פסול. ואע"ג שהוא אינו נאמן לומר איני סופר אני, דלא אתי על פה ומרע לשטרא, מיהו איכא עדים אחרים שאומרים שאינו סופר. ואע"ג שגם הם חתומין בגט, הם לא באו בחתימתן להעיד שהוא סופר. ולשאילת שלום לא דמי כמו שכתב אדוני. ואפילו אם להטות ולדחות, צריך לחוש באיסור אשת איש. כדאמרינן ביש נוחלין (קל"ה א') ההוא דהוה מוחזק(ת) לן דלית ליה אחי אמר רב יוסף למאי ניחוש וכו' עד אם הקילו בשבויה נקל באשת איש א"ל רבא לרב נתן בר אמי חייש לה. ע"כ טוב להסתלק מן הספק ולכתוב גט אחר ולשלוח על ידי יהודי. והצור ישפות שלום לנו ולכל ישראל.
אחר זמן מצאתי שאילות ששאל רבינו משולם ב"ר נתן לר"ת קצת דוגמת שאילת טעות חתימת סופר שכת(ו)ב אבא מורי. ילמדנו רבינו. אדם שאמר לסופר כתוב גט לאשתי ולעדים חתמו ונכתב ונחתם בשנים, ואח"כ מצא הבעל השלישי מן השוק ואמר לו שיחתום וחתם שלא בפניהם, מה תהא עליו. כי יש מפקפקים בדבר מיהא דאמרינן (י' ב') עידי הגט אין חותמין זה בלא זה. ואני אומר כי אמרינן אין חותמין זה שלא בפני זה הני מילי בשנים דדמי לכולכם כדאמרינן (ל"ג ב') והא שנים ככולכם דמו, אבל ביותר משנים דלא דמו לכולכם ליכא למגזר משום כולכם. ועוד אפילו לדברי האומ' הגזירה אפילו ביותר משנים, הני מילי כשהזמין לעדות לכתחילה ד' או ג' אבל [הכא] שלא הזמין לכתחילה כי אם שנים והם חתומין בכשרות מה בכך אמר לאחר חיתום שטרות כתוב מאי באויר' דמגילתא. תשובה. מעתה ועד עולם ברוב שלום יושלם הרב ר' משולם. על דבר הגט אשר אחרי שנחתם בכשרות חתם שלישי מן השוק וחתם שלא בפניהם, ומייתי ראיה מפ"ק דגיטין עדי הגט אין חותמין זה בלא זה ואמר רב אשי גזירה משום כולכם, ומפרשי' כדי שיהו כולם נקבצים ולא יחסר אחד מהן שלא יחתמו כולם כיון שתיקנו זה בלא זה. ואדוני חלק עליהם ואמר הני מילי בשנים אבל אם הם שלשה או יותר חותמין זה בלא זה דאמרינן והא שנים ככולכם דמו. בזאת לא צדקת, גזירת כולכם להיקבץ יחד אינה מועלת אלא ביותר משנים אבל בשנים אין כאן גזיר' חסרון כלל דאי איפשר בלא שנים. והא דאמרינן דהא שנים ככולכם דמו, היינו גבי עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה וליכא למיחש לדילמא אזלי וכתבי דלא מצי כתבי כמו כולכם שחסר אחד מהם דלא מצי כתבו (כולכם) והיה לו לרבן גמליאל דברי ר' בשנים דיכול לבטל כיון דליכא למיחש לחורבה. ואדוני יודע כל זאת וחלילה לי להביא ראייה כי המביא כן אינו אלא מן המתמיהים. אבל מה שכתב באחרונה שאפילו לדברי הפוסלין הני מילי כשהזמין תחילה ג' וד' לעדות, אבל הכא שלא הזמין כי אם שנים ואחר זמן הזמין השלישי שלא בפני עדים הראשונים או בפניהם אלא שכבר חתמו ולא צרפם יחד, בזאת הדין עמו והגט כשר. וראייה לדבר דהא גבי גט [קרח] אמרינן (פ"א ב') דפסול גזירה משום כולכם (ואם) [ואמרינן] (פ"ב א') השלים עליו עבד מן השוק, ולא קאמר בפני הראשונים (וכו') [וכולה] שמעת' מוכחא דלא בעינן בפני הראשונים. ואם כדבריהם היה לנו לחוש שמא לא חתם לפני הראשונים דמה לי בעל ומה לי אחר לעניין השלמה. אלא ודאי מפני שלא הזמינם הבעל יחד לא בעינן בפני הראשונים, אבל אם הזמין יחד בעינן בפני הראשונים. אבל סופר לא בעי הזמנה דבציר מהכי לא מיתכשר. ואפילו שמעו כולם שאמר לעדים חתומו ולסופר כתוב(ו), לזה שלא בפני זה, הוי כאילו צרפם והזמינם יחד דבציר מהכי לא מיתכשר. וגזירת כולכם להרבה עניינים היא ואין הגזירות שוות. ועוד ראייה לדבר. דאמרינן בגיטין (י"ח ב') דכולכם שנים משום עדים וכולם משום תנאי, ואפילו קרוב ופסול כשר. דקיימא לן כר' יוחנן ולא (כריב"ל) [כרשב"ל]. והיינו תנאי דבעי חתימות כולם משום לביישה אי נמי לזכרון דברים. ותיקנו זה בפני זה דלא ליבטל תנאי אלא יחתמו כולם ואפילו קרובים דהא כולכם קאמר. אבל הכא שלא אמר להם ביחד תנאיה דהאי נמי הכי הוה שאינו רוצה שיחתום בפניהם ואינו רוצה לביישה במעמד שלשתם. תדע דאילו אמר לשנים חתומו ולשלישי אמר חתום שלא בפניהם מי לא מכשרינן ליה אם חתם שלא בפניהם ופסלינן ליה אם חתם בפניהם. ואל תשיבוני דאי איפשר זה בלא זה והכי מוכחא שמעת' דעד כותי (י' ב'), דהתם בבציר לא מיתכשיר. והכא נמי נהי דלא פסלינן ליה אם חתם בפניהם כיון שלא הראו קפידא בהדי', מכל מקום מכשרי' ליה בקל וחומר בן בנו של קל וחומר יותר ויותר אם לא חתם בפניהם. ואומר לו לרב ידידיה, שמור ושמעת שלא להוציא לעז על גיטין כשרין, כי בעוונותינו שרבו הרבה עשו כן ונענשו. ואין הדבר נראה לשם שמים, כי פשוט הדבר שיותר כשר הגט כשחתם שלישי שלא בפניהם, ממה שחתם בפניהם. והמצריך אחר מוציא לעז על גיטין הראשונים. ושמעתי שנמצא על ידי רבותינו על זכרון דברים החתימו' בני המלכות אחר חתימות הרבנים, לפרסם הדבר. ושלום.
